הייי כולם
כבר המון זמן שלא נכנסתי לפה, לא שאי פעם הייתי נכנסת הרבה מידי, אבל באמת יש פה אחלה אנשים, אוהבתתתת אותכם! האמת שנכנסתי מסיבה מסוימת. החלטתי שאני חייבת לפרוק את מה שאני מרגישה, אני לא כל כך סגורה על עצמי בנוגע לרגשות שלי ואולי אם אני יכתוב את זה פה יהייה לי יותר קל לגבש דיעה. בכל אופן כמו שאולי חלקיכם יודעים (או שלא..) אני יוצאת עם מישהו עוד מעט שמונה חודשים. לפני חודשיים בערך דיברנו על הכל ומאז המצב השתפר פלאים. בחודש האחרון הקשר בינינו מדהיםםם סוף סוף אני מקבלת ממנו את היחס שרציתי תמיד, הוא מראה בי התענינות,כל יום מדברים (מה שפעם בחיים לא היה קורה, הוא לא בן אדם של טלפון) שיחות ארוכות כאלה, ניפגשים הרבה יחסית- והאמת שהרוב זה יוזמה שלו. אבללל....כן יש אבל, ואני לא יודעת בדיוק להסביר מה הוא. בחיים לא אמרנו אחד לשני "אני אוהב אותך", כי כנראה לא הרגשנו ככה, בזמן האחרון כל כך טוב לי, אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו, אני רק חושבת עליו ועולה לי חיוך ענק על הפנים. אני יודעת שאני מרגישה אליו הרבה, אבל משגע אותי שאני מפחדת לקרא לזה "אהבה", אולי מהחשש שזה חד צדדי, וכן אני יודעת שהוא לא באמת אוהב אותי. והאמת שזה מפריע לי, ביום שישי האחרון נפל לי האסימון, אחרי 8 חודשים כמעט הוא עדיין לא אוהב אותי, אז למה שזה יקרה בהמשך?! הוא מתגייס עוד שבוע ואז בכלל יהייה קשה, ואני לא בטוחה שנצליח לעמוד בזה אם אין כאן כביכול אהבה אמיתית. אני מרגישה שהוא איתי מנוחיות וזה מכאיב לי, אני יודעת שאני חשובה לו ושאיכפת לו ממני, אבל הגעתי למצב שזה פשוט לא מספיק לי. ביום שישי רק בכיתי, הרגשתי מטומטמת, שאני עם מישהו שאפילו לא אוהב אותי, הבנתי שהמצב לא ישתנה מהבחינה הזאת, סוף סוף הפסקתי להתכחש לעובדות שעומדות לי מול הפנים. ואז החלטי שאני גומרת את זה, באמת שבחיים שלי לא בכיתי ככה, כאב לי הלב פשוט, לא חשבתי שככה ניקשרתי אליו, שאני באמת מרגישה אליו כל כך הרבה. מה עוד שאני בן אדם שמבין את הרגשות שלו בדרך כלל אחרי שאני "מאבדת" את הבן אדם- ככה זה היה לפחות עם שני האקסים, ועכשיו פתאום כל הרגשות נפלו בבום למרות שהוא כביכול שלי, ומתנהג אליי הכי מדהים שאני רק יכולה לבקש. אבל זה פשוט לא הספיק לי, הרגשתי שאני משלה את עצמי, שהוא איתי מנוחיות והחלטתי שאני לא יכולה יותר ככה. הלכתי לישון, לא יצאתי, ולא הצלחתי להירדם כל הלילה בגלל המחשבות, הוא התקשר אליי בסביבות 4 ככה ואז הוא אסף אותי אליו והלכתי לישון שם, פתאום כשהגעתי אליו לא רציתי לגמור את זה, היה לי כל כך כיף וחשבתי אולי שההרגשה הזאת שלי תשתנה. מה שכמובן לא קרה, למחרת לא הפסקתי לחשוב עליו, מצד אחד הייתי מאושרת כי היה לי באמת מדהים איתו, אבל מצד שני ההרגשה המגעילה נמשכה. כל יום דיברנו, גם כמה פעמים ביום, ובזמן השיחה הייתי מאושרת, וברגע שניתקתי ההרגשה הרעה חזרה. אתמול הוא בא לישון אצלי, עוד פעם אותו סיפור, עכשיו אני יושבת בוכה, ולמה בעצם??? הוא לא עשה לי כלום... אני מרגישה מיואשת כי אני מודעת לעובדה שזה משהו שאי אפשר לשנות, אני לא יכולה לשנות את הרגשות שלו כלפיי, וגם הוא לא יכול להחליט לשנות אותם פתאום, מצד שני אני סוף סוף מודה בפני עצמי שיש לי רגשות אליו, אפילו רגשות חזקים, ומהרגע שהגעתי למסקנה הזאת, אני מרגישה כל כך רע. חברה שלי אמרה לי שהוא פשוט לא שווה אותי, ושהיא מכירה לפחות 5 אנשים שמחכים רק לרגע שניפרד, אבל איכשהו אף אחד אחר לא מעניין אותי, ואני מרגישה שהוא הכי שווה את זה בעולם, אני לא רוצה לאבד אותו, אבל אני לא רוצה גם להרגיש את ההרגשה המגעילה הזאת. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות. פעם ראשונה שאני אומרת את זה אבל אני חושבת שאני אוהבת אותו ובמקום שזה יעשה לי טוב זה רק מכאיב לי. וואוו זה יצא ארוך, ממש תודה למי שהגיע עד לפה!!!!!! ואני נורא אשמח לקבל תגובות...
כבר המון זמן שלא נכנסתי לפה, לא שאי פעם הייתי נכנסת הרבה מידי, אבל באמת יש פה אחלה אנשים, אוהבתתתת אותכם! האמת שנכנסתי מסיבה מסוימת. החלטתי שאני חייבת לפרוק את מה שאני מרגישה, אני לא כל כך סגורה על עצמי בנוגע לרגשות שלי ואולי אם אני יכתוב את זה פה יהייה לי יותר קל לגבש דיעה. בכל אופן כמו שאולי חלקיכם יודעים (או שלא..) אני יוצאת עם מישהו עוד מעט שמונה חודשים. לפני חודשיים בערך דיברנו על הכל ומאז המצב השתפר פלאים. בחודש האחרון הקשר בינינו מדהיםםם סוף סוף אני מקבלת ממנו את היחס שרציתי תמיד, הוא מראה בי התענינות,כל יום מדברים (מה שפעם בחיים לא היה קורה, הוא לא בן אדם של טלפון) שיחות ארוכות כאלה, ניפגשים הרבה יחסית- והאמת שהרוב זה יוזמה שלו. אבללל....כן יש אבל, ואני לא יודעת בדיוק להסביר מה הוא. בחיים לא אמרנו אחד לשני "אני אוהב אותך", כי כנראה לא הרגשנו ככה, בזמן האחרון כל כך טוב לי, אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו, אני רק חושבת עליו ועולה לי חיוך ענק על הפנים. אני יודעת שאני מרגישה אליו הרבה, אבל משגע אותי שאני מפחדת לקרא לזה "אהבה", אולי מהחשש שזה חד צדדי, וכן אני יודעת שהוא לא באמת אוהב אותי. והאמת שזה מפריע לי, ביום שישי האחרון נפל לי האסימון, אחרי 8 חודשים כמעט הוא עדיין לא אוהב אותי, אז למה שזה יקרה בהמשך?! הוא מתגייס עוד שבוע ואז בכלל יהייה קשה, ואני לא בטוחה שנצליח לעמוד בזה אם אין כאן כביכול אהבה אמיתית. אני מרגישה שהוא איתי מנוחיות וזה מכאיב לי, אני יודעת שאני חשובה לו ושאיכפת לו ממני, אבל הגעתי למצב שזה פשוט לא מספיק לי. ביום שישי רק בכיתי, הרגשתי מטומטמת, שאני עם מישהו שאפילו לא אוהב אותי, הבנתי שהמצב לא ישתנה מהבחינה הזאת, סוף סוף הפסקתי להתכחש לעובדות שעומדות לי מול הפנים. ואז החלטי שאני גומרת את זה, באמת שבחיים שלי לא בכיתי ככה, כאב לי הלב פשוט, לא חשבתי שככה ניקשרתי אליו, שאני באמת מרגישה אליו כל כך הרבה. מה עוד שאני בן אדם שמבין את הרגשות שלו בדרך כלל אחרי שאני "מאבדת" את הבן אדם- ככה זה היה לפחות עם שני האקסים, ועכשיו פתאום כל הרגשות נפלו בבום למרות שהוא כביכול שלי, ומתנהג אליי הכי מדהים שאני רק יכולה לבקש. אבל זה פשוט לא הספיק לי, הרגשתי שאני משלה את עצמי, שהוא איתי מנוחיות והחלטתי שאני לא יכולה יותר ככה. הלכתי לישון, לא יצאתי, ולא הצלחתי להירדם כל הלילה בגלל המחשבות, הוא התקשר אליי בסביבות 4 ככה ואז הוא אסף אותי אליו והלכתי לישון שם, פתאום כשהגעתי אליו לא רציתי לגמור את זה, היה לי כל כך כיף וחשבתי אולי שההרגשה הזאת שלי תשתנה. מה שכמובן לא קרה, למחרת לא הפסקתי לחשוב עליו, מצד אחד הייתי מאושרת כי היה לי באמת מדהים איתו, אבל מצד שני ההרגשה המגעילה נמשכה. כל יום דיברנו, גם כמה פעמים ביום, ובזמן השיחה הייתי מאושרת, וברגע שניתקתי ההרגשה הרעה חזרה. אתמול הוא בא לישון אצלי, עוד פעם אותו סיפור, עכשיו אני יושבת בוכה, ולמה בעצם??? הוא לא עשה לי כלום... אני מרגישה מיואשת כי אני מודעת לעובדה שזה משהו שאי אפשר לשנות, אני לא יכולה לשנות את הרגשות שלו כלפיי, וגם הוא לא יכול להחליט לשנות אותם פתאום, מצד שני אני סוף סוף מודה בפני עצמי שיש לי רגשות אליו, אפילו רגשות חזקים, ומהרגע שהגעתי למסקנה הזאת, אני מרגישה כל כך רע. חברה שלי אמרה לי שהוא פשוט לא שווה אותי, ושהיא מכירה לפחות 5 אנשים שמחכים רק לרגע שניפרד, אבל איכשהו אף אחד אחר לא מעניין אותי, ואני מרגישה שהוא הכי שווה את זה בעולם, אני לא רוצה לאבד אותו, אבל אני לא רוצה גם להרגיש את ההרגשה המגעילה הזאת. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות. פעם ראשונה שאני אומרת את זה אבל אני חושבת שאני אוהבת אותו ובמקום שזה יעשה לי טוב זה רק מכאיב לי. וואוו זה יצא ארוך, ממש תודה למי שהגיע עד לפה!!!!!! ואני נורא אשמח לקבל תגובות...
