במקורות אכן יש הייתי + הווה.
הדוגמה שלך לא טובה כ"כ לדעתי משום שזה לא ממש פועל, אבל: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן (בראשית לז א) בַּיָּמִים, הָהֵם--אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל, שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. ג לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי, וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא-בָא אֶל-פִּי--וְסוֹךְ לֹא-סָכְתִּי: עַד-מְלֹאת, שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים. (דניאל י, ב-ג) כאן מדובר באמת על פעולות המתמשכות הרבה זמן. וישנן עוד דוגמאות רבות בלשון חז"ל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא דרך כבושה היא? אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה! (
בבלי עירובין נג ע"ב) אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי עומד בירושלים, ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס... (
ירושלמי דף כב,א פרק ה הלכה א גמרא) לע"ד יש כאן רצון הבדיל בין הפעולה המתמשכת באופן יחסי (הליכה, עמידה) שמנוסחת בהיה + הווה, לבין מה שקרה באמצע שמנוסח בלשון עבר (אמרה לי תינוקת, מצאתי תינוק).
