הייתי אמורה ללדת בפברואר הקרוב
פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה. גם אני הייתי אמורה ללדת בסוף ינואר - תחילת פברואר 2003 אני אחרי אינספור פרוצדורות ניתוחיות בעקבות מום ברחם והצלחתי סוף סוף להכנס להריון במסגרת טיפולי פוריות והכל נראה והיה תקין לחלוטין, ואז ללא כל התראה מוקדמת צוואר הרחם שלי נפתח, החלה ירידת מים ואיבדתי את ההריון. זה קרה בשבוע ה- 19 להריוני אחרי שסקירת מערכות הייתה תקינה לחלוטין וכל הרופאים שבדקו אותי היו מאוד אופטימיים לגבי הצלחת ההריון, אני פסימית מטבעי אך כשראיתי שהכל תקין כבר הפכתי אופטימית, חלבון עוברי יצא מצויין זאת הייתה תינוקת מושלמת חזקה וכמהת חיים להפליא, ברגע האחרון לפני שחיברו אותי לאינפוזיה עם חומר יוצר צירים עוד היה לה דופק והיא התנועעה ברחם במעט מי השפיר שנותרו לה, והרופאים פשוט היו צריכים להרוג עוברית בריאה לחלוטין. אני עברתי כבר הפלה פעם בשבוע 9 להריון אך אז זו הייתה הפלה טבעית כי העובר אז הפסיק להתפתח בשבוע 7 בערך.הפעם הייתי בטוחה שאם קרה לי נס כזה של כניסה להריון והריון תקין לחלוטין,זה יהיה כבר נס עד הסוף ולכן הכשלון כל כך צורב הפעם כי הייתה אשליה כל כך מתוקה. אני התעקשתי לראות את התינוקת לאחר שיצאה ללא רוח חיים ב"לידה" ויש שירים שמזכירים לי את פניה היפות כשאני שומעת אותם ברדיו. כיומיים לאחר ה"לידה" והגרידה החזה התמלא לי בחלב שהיה מיועד לתינוקת המקסימה והמתוקה שלי ולא היה גבול לעצב שלי. אני שמעתי שמומחי ivf נמנעים מלזרוק עוברים בני יומם שהוקפאו וזה מובן מאליו, אך עובר בן 19 שבועות שזה כמעט תינוק אין להם בעיה לזרוק משום מה. דבר כזה הוא פצע מדמם לכל החיים. לעולם לא אוכל לשכוח את המתוקה הזאת, ואף תינוק לא יוכל להחליף את מקומה. הרצון להכיר את התינוקת הזאת, לגדל אותה ולפנק אותה הוא עצום. לא נראה לי שאפשר להתגבר לגמרי על הטרגדיה הזאת, למה אין תקנות שמחייבות רופאים להזהיר מראש על אי ספיקה של צוואר הרחם? למה צריך ללמוד על כך דרך הפלה אכזרית כל כך? עם כל ההתפתחות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הגינקולוגיה בפרט עדיין נשים צריכות לעבור סבל נוראי שכזה שניתן לנסות למנוע אותו ע"י תפירת צוואר הרחם.
פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה. גם אני הייתי אמורה ללדת בסוף ינואר - תחילת פברואר 2003 אני אחרי אינספור פרוצדורות ניתוחיות בעקבות מום ברחם והצלחתי סוף סוף להכנס להריון במסגרת טיפולי פוריות והכל נראה והיה תקין לחלוטין, ואז ללא כל התראה מוקדמת צוואר הרחם שלי נפתח, החלה ירידת מים ואיבדתי את ההריון. זה קרה בשבוע ה- 19 להריוני אחרי שסקירת מערכות הייתה תקינה לחלוטין וכל הרופאים שבדקו אותי היו מאוד אופטימיים לגבי הצלחת ההריון, אני פסימית מטבעי אך כשראיתי שהכל תקין כבר הפכתי אופטימית, חלבון עוברי יצא מצויין זאת הייתה תינוקת מושלמת חזקה וכמהת חיים להפליא, ברגע האחרון לפני שחיברו אותי לאינפוזיה עם חומר יוצר צירים עוד היה לה דופק והיא התנועעה ברחם במעט מי השפיר שנותרו לה, והרופאים פשוט היו צריכים להרוג עוברית בריאה לחלוטין. אני עברתי כבר הפלה פעם בשבוע 9 להריון אך אז זו הייתה הפלה טבעית כי העובר אז הפסיק להתפתח בשבוע 7 בערך.הפעם הייתי בטוחה שאם קרה לי נס כזה של כניסה להריון והריון תקין לחלוטין,זה יהיה כבר נס עד הסוף ולכן הכשלון כל כך צורב הפעם כי הייתה אשליה כל כך מתוקה. אני התעקשתי לראות את התינוקת לאחר שיצאה ללא רוח חיים ב"לידה" ויש שירים שמזכירים לי את פניה היפות כשאני שומעת אותם ברדיו. כיומיים לאחר ה"לידה" והגרידה החזה התמלא לי בחלב שהיה מיועד לתינוקת המקסימה והמתוקה שלי ולא היה גבול לעצב שלי. אני שמעתי שמומחי ivf נמנעים מלזרוק עוברים בני יומם שהוקפאו וזה מובן מאליו, אך עובר בן 19 שבועות שזה כמעט תינוק אין להם בעיה לזרוק משום מה. דבר כזה הוא פצע מדמם לכל החיים. לעולם לא אוכל לשכוח את המתוקה הזאת, ואף תינוק לא יוכל להחליף את מקומה. הרצון להכיר את התינוקת הזאת, לגדל אותה ולפנק אותה הוא עצום. לא נראה לי שאפשר להתגבר לגמרי על הטרגדיה הזאת, למה אין תקנות שמחייבות רופאים להזהיר מראש על אי ספיקה של צוואר הרחם? למה צריך ללמוד על כך דרך הפלה אכזרית כל כך? עם כל ההתפתחות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הגינקולוגיה בפרט עדיין נשים צריכות לעבור סבל נוראי שכזה שניתן לנסות למנוע אותו ע"י תפירת צוואר הרחם.
