אוי דולינק'ה שלי...
התיאור הקצר שתיארת פה בפנינו זה פחות או יותר סיפור החיים שלי מהיותי כבת 6, כשאבא חלה בסרטן. זוועה, זוועה ושוב זוועה. מה הפלא שסיוטים טורדים אותי? מה הפלא שהפכתי כה רגישה וכואבת? עד גיל 16 המשכתי ללוות את אבא פעם אחר פעם, במשך 10 שנים, בבתי חולים. כששבתי מביה"ס לא ידעתי אף פעם אם ללכת / לנסוע ישר הביתה או להגיע לביה"ח. גם בחגים עזבתי אותו שם לא אחת, כי זה מה שהמשפחה החליטה, והייתי קטנה מכדי להתנגד. גם בבית ראיתו אותו קורס, מדמם, נאנק, רועד... גם בסוף, כשעשינו משמרות 24 שעות סביב המיטה שלו, הפסקתי ללמוד והייתי במשמרות כל לילה משעה 22:00 ועד 6 או 7 בבוקר, כשאמא באה להחליף אותי, והמחזות שראיתי שם קשים מכדי תיאור. אני חסה עליכם ולא מספרת, האמיני לי. ואחרי שאבא נפטר, כשהייתי בת 16, חליתי אני, ונאלצתי להיטלטל לבדי בין כתלי בתי חולים לא אחת, משום שאיש לא הושיט ידו, לא אמא ז"ל ולא האחים שלי - הייתי במערכה הזו לבד לבד לבד, ואיש לא שאל ואיש לא התעניין, וגם אם כן אז רק לצאת ידי חובה. ולפני שנה וחצי שאמא חלתה בסרטן חזרתי שוב לסרט הרע של החיים שלי, אולי הקשה מכל, כשידעתי שזהו, אני הולכת לאבד גם אותה... המראות קשים מנשוא, אבל אין זמן לחשוב יותר מדי, כי צריך לעשות, כל הזמן לעשות, ואת הולכת וכושלת, הולכת ומועדת, שוב לבדך, שוב במסדרונות הצחיחים הלבנים, המבהיקים עד סינוור... שוב את רבה עם רופאים ואחיות קצרי רוח כדי להשיג לה את הטוב ביותר שיש. שוב את צריכה לפקוח עיניים רק כדי לגלות שהם נתנו לה מינון לא נכון של תרופות וללכת בפעם המליון להסביר להם את זה ולהתקל בזילזול מתנשא של "מי את שאת חושבת שאת יודעת יותר ממני"... אלוהים, כמה חרא שאני אכלתי בחיים שלי בבתי חולים סליחה על הביטוי... כמה פעמים הייתי אני צריכה לנקות את אבא ואת אמא, כי איש מהצוות הרפואי לא שעה לשוועתם? כמה פעמים נחפזתי לעזור גם לשכנים שלהם לחדר, כי אף אחד לא היה ליידם? כמה רוע, כמה חידלון, כמה פשטות - הכל מתנקז ליכולת לאכול, להשתין, לחרבן, להתנקות... כל כך ברור לנו, כל כך קשה להם... בלילו האחרון של אבי, הוא ביקש ממני להיות "רק שלו". נמאס לו שכל לילה עזרתי לכולם ליידו משום שרחמי נכמרו עליהם. היתה אז שביתה כללית במשק, וחסר כוח אדם, ולא יכולתי לסרב לתחינות הנואשות של החולים. אבל באותו לילה הייתי רק שלו, כי הוא ביקש (ואבא שלי כל חייו היה בן אדם עם נתינה לזולת ועם אכפתיות נדירה, בן אדם פשוט אציל. אם הוא כבר ביקש ממני דבר כל כך אנוכי, זה רק הראה לי כמה סבל באמת). בקיצור דולי, מבינה אותך, מחבקת אותך, וכמו שהבטחתי, פורשת עכשיו כדי לא לשקוע בביצת רחמים עצמיים מעופשת. חזקי ואמצי, כולנו כאן כדי לתמוך בך, ותודה שאת מבינה אותי בקשר לשמירת מרחק מהאינטרנט. לילה טוב ושבת שלום לכולם (למרות הכל!!!)
