הייתי בפולין.
שלום לכולם. חזרתי מפולין ביום חמישי לאחר שיצאתי ב-1 במרץ. מצד אחד יש לי כל-כך הרבה מה להגיד ומצד שני אני לא רוצה להגיד כלום. אני סתם מנסה לפרוק ואודה לכם אם תקראו... אני שונא להגיד את זה, מנסה כמה שיותר להדחיק ולא לחשוב על זה אבל זה קיים; אני מאוכזב מהמסע לפולין. לאמא ואבא כמובן שלא אמרתי את זה על מנת שלא לאכזב גם אותם, אחרי כל הכסף שהם הוציאו על הנסיעה הזו. אני לא יודע; ההכנה שעשו לנו היתה גרועה. לא היו לנו כמעט מפגשים לפני המסע, אולי רק כמה שבועות לפני, והגענו לפולין כשאנו לא-כל-כך יודעים מה מצפה לנו. בית הספר מצידו בכלל לא השקיע במסע. בשבילו זה לא כבוד שנוער ישראלי יוצא לאדמת פולין. צריך להדחיק זאת, צריך פשוט לתת לזה לזרום. הכל יפתר מעצמו. לא דיברו איתנו על הטקסים עד יומיים לפני תחילת המסע. יומיים! מתי היינו אמורים להתחיל להכין אותם? מתי היינו יכולים להעניק להם גם מחשבה וגם השקעה, כמו שמגיע להם? אלה היו טקסים באושוויץ, במיידאנק! לא סתם טקסי בית-ספר עלובים. ובכל זאת, נזכרו רק ברגע האחרון ובגלל זה חלק מן הטקסים נראו כמו שהם נראו. לאן נעלמה ההכנה לחברי המשלחת? למה כולם היו כל-כך, כל-כך... אדישים? כאילו לא באו לראות, להיזכר. באו לדיוטיפרי, היו מרוכזים בלהקשיב למוכרת בג'יימס ריצ'רדסון על המבצעים במחלקת הבשמים אבל בכל פעם שאיש העדות דיבר הם היו חייבים לדבר ביניהם או סתם להרעיש? למה לא הסבירו להם שצריך לעמוד בזמנים? שאיחור קטן שלהם יעכב את כל המשלחת? אבל לא... למי אכפת אם הם יקומו מאוחר, ירדו ויעלו מהאוטובוס אחרי שעות, ילכו לאט ויפתחו רווחים בקבוצה ויגרמו לכך שאנחנו, אלה שכן רוצים, אחרי הכל, להפיק משהו מהמסע הזה, נפסיד ביקורים בכמה אתרים. ולמה, למה לעזאזל בתא הגזים במיידאנק שניים היו צריכים להיות עם אוזניות? למה ביער לופוחובה, כשעומדים ליד שלושה קברי אחים שמכילים כל-כך הרבה נשמות אבודות, לא נותנים למדריך לדבר? וכשהעירו להם הם אמרו, "מה אתם כבדים". ניסיתי להתעלם. להתעלם מהבדיחות השחורות שהיו פה ושם וכל-כך הפריעו לי, להתעלם מכך שבגלל עצלנות מיותרת של חברים במשלחת שככל הנראה יצאו למסע רק בשביל לקבל חופש מהלימודים או סתם כדי לדבר עם חברים שלהם הפסדתי את הביקור במפעל שינדלר, שם סבתא שלי ניצלה. ניסיתי להתרכז יותר במסע עצמו, להתרכז במקומות שאליהם כן נלך. אבל לפעמים זה לא הצליח. זה הרס לי הכל. כולם אומרים שהמסע לפולין מדהים. שיש בו חוויות יוצאות דופן שאי אפשר למצוא בשום דבר אחר. זה נכון; גם אני הרגשתי שם דברים יוצאי דופן, במיוחד בבירקנאו, שפשוט אי אפשר להבין את הגודל העצום של המקום. כשירדתי מהאוטובוס וראיתי את שער הקשת הייתי בהלם. זה שער שתמיד ראיתי בסרטים ותמונות בתור המקום המפחיד ביותר, בתור המקום שבו רצחו את המשפחה שלי, ואני דרכתי שם, הלכתי שם, ערכתי שם טקס ושרתי "התקווה". זה באמת היה מדהים. היו הרבה דברים אחרים שגם קשה לתאר, אבל בכל זאת, אני לא יכול שלא לקנא בכל אלה שאומרים שהמסע לפולין הוא המסע של חייהם. אני פשוט מקנא. מקנא כי לי זה לא היה ככה, וזה לא יהיה כי אני יודע שלא יצא לי לנסוע לשם שוב. אני לא בטוח שאני רוצה. אני מקנא כי אני יודע שהמסע שלי היה מתוכנן בצורה כל-כך לא טובה כך שהוא אולי התפספס לגמרי, וזה כל-כך מעציב אותי ומאכזב אותי, כי ציפיתי לו כל-כך הרבה. כששואלים אותי איך היה אני לא יודע מה לענות. אני אומר "בסדר", "היה כיף" ועוד דברים חסרי תוכן כאלה. אני שונא את פולין. לא את האזרחים, כי אותם אני לא מכיר וגם המעטים שיצא לי לפגוש היו נחמדים מאוד. זו ארץ מקוללת. בכל מקום שאליו הולכים יש אנדרטה. בכל מקום במדרכה היה דם יהודי. גם במקומות שנשמרו וניתן בהם לראות את יהדות פולין העשירה שחיה אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שהיא בעצם מחוקה לגמרי, שהיהודים שגרים כיום בפולין הם כל-כך מעטים... פולין היא בית-קברות אחד גדול. בית-קברות של אנשים רגילים שלא חטאו בכלום, שלא עשו שום דבר לאף אחד. וסתם כך, באמצע שגרת חייהם, ניתקו אותם מהכל והובילו אותם לחצר האחורית. זו שכולם יודעים על קיומה אבל מעלימים עין. כי היו את אלה שאמרו שמה שהפריע להם מכל היה ריח הבשר השרוף. זה מה שהפריע להם. אני פשוט לא יכול להבין איך כיום אנשים יכולים לגור בארץ הזו למרות כל מה שהיה על האדמה הזו. נכון שהיתה זו אשמת הגרמנים הארורים, אבל מה שקרה שם... זה פשוט בלתי נתפס. לחשוב שבמרחק שעה נסיעה מהבית שלי היה קיים מקום שבו נרצחו באופן שיטתי עשרות אלפי בני אדם? איך אפשר? איך אפשר לישון בלילה? פולין היא לא מדינה, היא אנדרטה. אין בה כלום. רק המון כמויות של דם. היא שייכת לעם היהודי כי ההיסטוריה הכי גדולה שלו נמצאת שם. הפשע הגדול באנושות התרחש שם בעם היהודי. אי אפשר לגור שם, זה נוגד כל היגיון! כי גם אחרי מסע כל-כך עמוס בן שמונה ימים, אני מאוכזב. ועדיין לא מצליח להבין, לעכל ובעיקר... לא יודע. לא יודע כלום. תודה אם קראתם הכל...
שלום לכולם. חזרתי מפולין ביום חמישי לאחר שיצאתי ב-1 במרץ. מצד אחד יש לי כל-כך הרבה מה להגיד ומצד שני אני לא רוצה להגיד כלום. אני סתם מנסה לפרוק ואודה לכם אם תקראו... אני שונא להגיד את זה, מנסה כמה שיותר להדחיק ולא לחשוב על זה אבל זה קיים; אני מאוכזב מהמסע לפולין. לאמא ואבא כמובן שלא אמרתי את זה על מנת שלא לאכזב גם אותם, אחרי כל הכסף שהם הוציאו על הנסיעה הזו. אני לא יודע; ההכנה שעשו לנו היתה גרועה. לא היו לנו כמעט מפגשים לפני המסע, אולי רק כמה שבועות לפני, והגענו לפולין כשאנו לא-כל-כך יודעים מה מצפה לנו. בית הספר מצידו בכלל לא השקיע במסע. בשבילו זה לא כבוד שנוער ישראלי יוצא לאדמת פולין. צריך להדחיק זאת, צריך פשוט לתת לזה לזרום. הכל יפתר מעצמו. לא דיברו איתנו על הטקסים עד יומיים לפני תחילת המסע. יומיים! מתי היינו אמורים להתחיל להכין אותם? מתי היינו יכולים להעניק להם גם מחשבה וגם השקעה, כמו שמגיע להם? אלה היו טקסים באושוויץ, במיידאנק! לא סתם טקסי בית-ספר עלובים. ובכל זאת, נזכרו רק ברגע האחרון ובגלל זה חלק מן הטקסים נראו כמו שהם נראו. לאן נעלמה ההכנה לחברי המשלחת? למה כולם היו כל-כך, כל-כך... אדישים? כאילו לא באו לראות, להיזכר. באו לדיוטיפרי, היו מרוכזים בלהקשיב למוכרת בג'יימס ריצ'רדסון על המבצעים במחלקת הבשמים אבל בכל פעם שאיש העדות דיבר הם היו חייבים לדבר ביניהם או סתם להרעיש? למה לא הסבירו להם שצריך לעמוד בזמנים? שאיחור קטן שלהם יעכב את כל המשלחת? אבל לא... למי אכפת אם הם יקומו מאוחר, ירדו ויעלו מהאוטובוס אחרי שעות, ילכו לאט ויפתחו רווחים בקבוצה ויגרמו לכך שאנחנו, אלה שכן רוצים, אחרי הכל, להפיק משהו מהמסע הזה, נפסיד ביקורים בכמה אתרים. ולמה, למה לעזאזל בתא הגזים במיידאנק שניים היו צריכים להיות עם אוזניות? למה ביער לופוחובה, כשעומדים ליד שלושה קברי אחים שמכילים כל-כך הרבה נשמות אבודות, לא נותנים למדריך לדבר? וכשהעירו להם הם אמרו, "מה אתם כבדים". ניסיתי להתעלם. להתעלם מהבדיחות השחורות שהיו פה ושם וכל-כך הפריעו לי, להתעלם מכך שבגלל עצלנות מיותרת של חברים במשלחת שככל הנראה יצאו למסע רק בשביל לקבל חופש מהלימודים או סתם כדי לדבר עם חברים שלהם הפסדתי את הביקור במפעל שינדלר, שם סבתא שלי ניצלה. ניסיתי להתרכז יותר במסע עצמו, להתרכז במקומות שאליהם כן נלך. אבל לפעמים זה לא הצליח. זה הרס לי הכל. כולם אומרים שהמסע לפולין מדהים. שיש בו חוויות יוצאות דופן שאי אפשר למצוא בשום דבר אחר. זה נכון; גם אני הרגשתי שם דברים יוצאי דופן, במיוחד בבירקנאו, שפשוט אי אפשר להבין את הגודל העצום של המקום. כשירדתי מהאוטובוס וראיתי את שער הקשת הייתי בהלם. זה שער שתמיד ראיתי בסרטים ותמונות בתור המקום המפחיד ביותר, בתור המקום שבו רצחו את המשפחה שלי, ואני דרכתי שם, הלכתי שם, ערכתי שם טקס ושרתי "התקווה". זה באמת היה מדהים. היו הרבה דברים אחרים שגם קשה לתאר, אבל בכל זאת, אני לא יכול שלא לקנא בכל אלה שאומרים שהמסע לפולין הוא המסע של חייהם. אני פשוט מקנא. מקנא כי לי זה לא היה ככה, וזה לא יהיה כי אני יודע שלא יצא לי לנסוע לשם שוב. אני לא בטוח שאני רוצה. אני מקנא כי אני יודע שהמסע שלי היה מתוכנן בצורה כל-כך לא טובה כך שהוא אולי התפספס לגמרי, וזה כל-כך מעציב אותי ומאכזב אותי, כי ציפיתי לו כל-כך הרבה. כששואלים אותי איך היה אני לא יודע מה לענות. אני אומר "בסדר", "היה כיף" ועוד דברים חסרי תוכן כאלה. אני שונא את פולין. לא את האזרחים, כי אותם אני לא מכיר וגם המעטים שיצא לי לפגוש היו נחמדים מאוד. זו ארץ מקוללת. בכל מקום שאליו הולכים יש אנדרטה. בכל מקום במדרכה היה דם יהודי. גם במקומות שנשמרו וניתן בהם לראות את יהדות פולין העשירה שחיה אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שהיא בעצם מחוקה לגמרי, שהיהודים שגרים כיום בפולין הם כל-כך מעטים... פולין היא בית-קברות אחד גדול. בית-קברות של אנשים רגילים שלא חטאו בכלום, שלא עשו שום דבר לאף אחד. וסתם כך, באמצע שגרת חייהם, ניתקו אותם מהכל והובילו אותם לחצר האחורית. זו שכולם יודעים על קיומה אבל מעלימים עין. כי היו את אלה שאמרו שמה שהפריע להם מכל היה ריח הבשר השרוף. זה מה שהפריע להם. אני פשוט לא יכול להבין איך כיום אנשים יכולים לגור בארץ הזו למרות כל מה שהיה על האדמה הזו. נכון שהיתה זו אשמת הגרמנים הארורים, אבל מה שקרה שם... זה פשוט בלתי נתפס. לחשוב שבמרחק שעה נסיעה מהבית שלי היה קיים מקום שבו נרצחו באופן שיטתי עשרות אלפי בני אדם? איך אפשר? איך אפשר לישון בלילה? פולין היא לא מדינה, היא אנדרטה. אין בה כלום. רק המון כמויות של דם. היא שייכת לעם היהודי כי ההיסטוריה הכי גדולה שלו נמצאת שם. הפשע הגדול באנושות התרחש שם בעם היהודי. אי אפשר לגור שם, זה נוגד כל היגיון! כי גם אחרי מסע כל-כך עמוס בן שמונה ימים, אני מאוכזב. ועדיין לא מצליח להבין, לעכל ובעיקר... לא יודע. לא יודע כלום. תודה אם קראתם הכל...