הייתי היום ביד ושם...
במוזיאון החדש בתור הכנה לטיסה. אין מילים. הכל שם היה מדהים. מהבנייה המדהימה של המוזיאון, המוצגים, החדר האחרון, ה"תמונה האחרונה" לפי המדריכה, שבה רואים את הנוף המדהים של הירושלים, עם טפטוף על הראש ואוויר כל כך טוב. גאון מי שחשב על הצורה של המוזיאון, על ההליכה בפיתולים, שמסודר לפי סדר כרונולוגי, על הכל. יש לי עוד המון לכתוב על המוזיאון החדש, אבל עזבו. פשוט תסעו ותראו. היה דבר אחד אבל שנורא ריגש אותי. המדריכה דיברה איתנו על המוסריות בגטו כאשר נעצרנו ליד מספר ספסלים, בעודה מדברת שמתי לב לזוג זקן שישב על הספסל וראה בדיוק את אחד הסרטונים שהוקרנו שם, והאיש שם התחיל להקשיב למה שהמדריכה אומרת והנהן כל הזמן בראשו. חיכיתי כבר שיפתח את הפה וידבר, כי ראיתי עליו כל הזמן שיש לו משהו להגיד. לבסוף כשהמדריכה סיימה לדבר והתחלנו ללכת, הוא קרא לנו וסיפר לנו שאישתו, שישבה לידו [וכל אותו הזמן שהוא דיבר לא הסתובבה אלינו ולא הגיבה בכלל לעובדה שהוא מספר לנו סיפור עליה.] הייתה באושוויץ עם 2 אחיותיה. הוא סיפר לנו שיום אחד היא ואחיותיה ראו זוג גרביים ששייכות למישהו אחר מונח על חבל, אחת מאחיותיה הייתה חולה קשה מאוד וגססה, וכל דבר מחמם היה עוזר לה, ובהקשר של מוסריות, הוא אמר לנו שאותן לימדו בבית שאסור לגנוב. והן התעקשו על זה, ולא נגעו בגרביים. הוא סיים את הסיפור בכך שאמר לנו שגם היא, וגם אחיותיה חיות היום בארץ וניצלו. הסיפור הזה עשה בי משהו. אם היה רגע בכל המוזיאון הזה שבו הייתי קרוב להזיל דמעה, זה היה בסיפור הזה. אמרנו לו תודה על הסיפור והמשכנו...
במוזיאון החדש בתור הכנה לטיסה. אין מילים. הכל שם היה מדהים. מהבנייה המדהימה של המוזיאון, המוצגים, החדר האחרון, ה"תמונה האחרונה" לפי המדריכה, שבה רואים את הנוף המדהים של הירושלים, עם טפטוף על הראש ואוויר כל כך טוב. גאון מי שחשב על הצורה של המוזיאון, על ההליכה בפיתולים, שמסודר לפי סדר כרונולוגי, על הכל. יש לי עוד המון לכתוב על המוזיאון החדש, אבל עזבו. פשוט תסעו ותראו. היה דבר אחד אבל שנורא ריגש אותי. המדריכה דיברה איתנו על המוסריות בגטו כאשר נעצרנו ליד מספר ספסלים, בעודה מדברת שמתי לב לזוג זקן שישב על הספסל וראה בדיוק את אחד הסרטונים שהוקרנו שם, והאיש שם התחיל להקשיב למה שהמדריכה אומרת והנהן כל הזמן בראשו. חיכיתי כבר שיפתח את הפה וידבר, כי ראיתי עליו כל הזמן שיש לו משהו להגיד. לבסוף כשהמדריכה סיימה לדבר והתחלנו ללכת, הוא קרא לנו וסיפר לנו שאישתו, שישבה לידו [וכל אותו הזמן שהוא דיבר לא הסתובבה אלינו ולא הגיבה בכלל לעובדה שהוא מספר לנו סיפור עליה.] הייתה באושוויץ עם 2 אחיותיה. הוא סיפר לנו שיום אחד היא ואחיותיה ראו זוג גרביים ששייכות למישהו אחר מונח על חבל, אחת מאחיותיה הייתה חולה קשה מאוד וגססה, וכל דבר מחמם היה עוזר לה, ובהקשר של מוסריות, הוא אמר לנו שאותן לימדו בבית שאסור לגנוב. והן התעקשו על זה, ולא נגעו בגרביים. הוא סיים את הסיפור בכך שאמר לנו שגם היא, וגם אחיותיה חיות היום בארץ וניצלו. הסיפור הזה עשה בי משהו. אם היה רגע בכל המוזיאון הזה שבו הייתי קרוב להזיל דמעה, זה היה בסיפור הזה. אמרנו לו תודה על הסיפור והמשכנו...