הייתי מעדיפה להישאר בבית
אבל באתי אפילו קיבלת אותי בפנים יפות עד שהתחלת. ידעתי מהתחלה שלא מתאים כמו שאחרי שדיברנו על הקירות במקום - ותסלחי לי - לשמוח (!) על היוזמה את כזה, אומרת "באמת יפה שנזכרת". עכשיו כשאת עסוקה (אבל, מצאתי זמן לבוא. אמת?) בחיי שאת לא יודעת להעריך. ולפרגן. אבל זה מילא הלכתי לקנות לי משהו. את אומרת, "תבדקי שלא הבאתי" (קשה לשתוק, אני יודעת) טוב, הנחתי את התיק על השולחן. את הבאת חמש שקיות (כמובן, כולן על השולחן) ומוכרחה להתעסק עם התיק שלי. "איפה להניח אותו?" (אולי לכל הרוחות. תניחי לו איפה שאני הנחתי אותו?) בסדר, אני רגועה. מבחוץ, אפילו סמפטית. רגילה כבר אליך. (נכון עצוב?) את יכולה להתערב שיש לי דברים נחמדים יותר לעשות אבל באתי. במיוחד. לעשות משהו מגעיל. ואיתך (מעניין מה עבר לי בראש). ואת רק מאיצה אז חזרתי מהמכולת. אני רואה אותך במרפסת ואומרת "שלום" (מתארת לעצמי שאולי את לא שומעת) מה שלך יש להגיד הוא "מה דעתך להיפטר מהשקיות האלו???" (בטון הממהר של אני-עומדת-למות-בעוד-חצי-דקה, אנא תמהרי!) פשוט, נמאס. קניתי לי משהו קטן לאכול (כשאתמול לא אכלתי כלום אבל את מה אכפת לך) עד שסוף סוף אני מתה מרעב. רק רציתי דקה של שקט אחרי היום המתיש גם לך היה יום מתיש. ובניגוד אלי, את רצה-רצה. תנשמי. בקבר אין מתי. אל תביני לא נכון. אני מעריכה את היוזמה שלך, ואפילו את תפישת העולם שלך אך את מורידה את כולם ללבל שלך. לא כולם כמוך. (ותסלחי לי, אבל גם להם זכות קיום) לא סתם עד היום לא עשיתי כלום. אוקי, אז חלק זה תירוצים (לדברייך!). וחוץ מזה, זכותי אני אדם מוסרי והגון, והולך בקצב שלו (האם אפשר לצפות למשהו אחר?) כבר כשאני מוכנה לעשות מה שאת רוצה - כל מה שאת רוצה - יש לך ביקורת, על למה-לא-יישמתי-את-זה-קודם (את מחמיאה לי על התכנון, ובאותה נשימה קוראת לי בטלנית. לא בגלוי, חלילה. אבל, ביקורת ביקורת ביקורת. את רוצה לחיות לבד בעולם ולהיות צודקת? כי זאת האלטרנטיבה.) תסלחי לי, אבל את פשוט קוטלת! כן, עם כל הכוונות הטובות אז, באתי למטבח לספר לך. האמת, עוד התלבטתי שנאתי כל רגע, אבל ידעתי שזה נחוץ ואז, ראיתי את המבט שלך. שרואה אותי, ושואל בטון חסר סבלנות: "מה עכשיו?#@?" (כן, זה היה בקול) בדוחק, כרגיל. ואז, החלטתי - סופית - שלא מתאים לי. "אני הולכת" "אז למה באת?" שאלה טובה. אני אזכור אותה, כשתזמיני אותי בפעם הבאה (לפי ההיסטוריה, שלנו, תהיה כזאת. אבל כרגיל צפי לפסק זמן) אמרת משהו כמו "אל תטרחי להתקשר", טרקת את הדלת ונעלת מבפנים (בלי מפתח). אף אחת מאיתנו לא צריכה להתרגז. יום אחד אולי תביני. אבל בכלל לא בטוח ואולי אני לא צודקת. אפילו סביר. אבל, ברשותך,(וגם אם לא), הבריאות שלי חשובה לי. וגם, שלך תשתפר, כשלא נהיה "ביחד".
אבל באתי אפילו קיבלת אותי בפנים יפות עד שהתחלת. ידעתי מהתחלה שלא מתאים כמו שאחרי שדיברנו על הקירות במקום - ותסלחי לי - לשמוח (!) על היוזמה את כזה, אומרת "באמת יפה שנזכרת". עכשיו כשאת עסוקה (אבל, מצאתי זמן לבוא. אמת?) בחיי שאת לא יודעת להעריך. ולפרגן. אבל זה מילא הלכתי לקנות לי משהו. את אומרת, "תבדקי שלא הבאתי" (קשה לשתוק, אני יודעת) טוב, הנחתי את התיק על השולחן. את הבאת חמש שקיות (כמובן, כולן על השולחן) ומוכרחה להתעסק עם התיק שלי. "איפה להניח אותו?" (אולי לכל הרוחות. תניחי לו איפה שאני הנחתי אותו?) בסדר, אני רגועה. מבחוץ, אפילו סמפטית. רגילה כבר אליך. (נכון עצוב?) את יכולה להתערב שיש לי דברים נחמדים יותר לעשות אבל באתי. במיוחד. לעשות משהו מגעיל. ואיתך (מעניין מה עבר לי בראש). ואת רק מאיצה אז חזרתי מהמכולת. אני רואה אותך במרפסת ואומרת "שלום" (מתארת לעצמי שאולי את לא שומעת) מה שלך יש להגיד הוא "מה דעתך להיפטר מהשקיות האלו???" (בטון הממהר של אני-עומדת-למות-בעוד-חצי-דקה, אנא תמהרי!) פשוט, נמאס. קניתי לי משהו קטן לאכול (כשאתמול לא אכלתי כלום אבל את מה אכפת לך) עד שסוף סוף אני מתה מרעב. רק רציתי דקה של שקט אחרי היום המתיש גם לך היה יום מתיש. ובניגוד אלי, את רצה-רצה. תנשמי. בקבר אין מתי. אל תביני לא נכון. אני מעריכה את היוזמה שלך, ואפילו את תפישת העולם שלך אך את מורידה את כולם ללבל שלך. לא כולם כמוך. (ותסלחי לי, אבל גם להם זכות קיום) לא סתם עד היום לא עשיתי כלום. אוקי, אז חלק זה תירוצים (לדברייך!). וחוץ מזה, זכותי אני אדם מוסרי והגון, והולך בקצב שלו (האם אפשר לצפות למשהו אחר?) כבר כשאני מוכנה לעשות מה שאת רוצה - כל מה שאת רוצה - יש לך ביקורת, על למה-לא-יישמתי-את-זה-קודם (את מחמיאה לי על התכנון, ובאותה נשימה קוראת לי בטלנית. לא בגלוי, חלילה. אבל, ביקורת ביקורת ביקורת. את רוצה לחיות לבד בעולם ולהיות צודקת? כי זאת האלטרנטיבה.) תסלחי לי, אבל את פשוט קוטלת! כן, עם כל הכוונות הטובות אז, באתי למטבח לספר לך. האמת, עוד התלבטתי שנאתי כל רגע, אבל ידעתי שזה נחוץ ואז, ראיתי את המבט שלך. שרואה אותי, ושואל בטון חסר סבלנות: "מה עכשיו?#@?" (כן, זה היה בקול) בדוחק, כרגיל. ואז, החלטתי - סופית - שלא מתאים לי. "אני הולכת" "אז למה באת?" שאלה טובה. אני אזכור אותה, כשתזמיני אותי בפעם הבאה (לפי ההיסטוריה, שלנו, תהיה כזאת. אבל כרגיל צפי לפסק זמן) אמרת משהו כמו "אל תטרחי להתקשר", טרקת את הדלת ונעלת מבפנים (בלי מפתח). אף אחת מאיתנו לא צריכה להתרגז. יום אחד אולי תביני. אבל בכלל לא בטוח ואולי אני לא צודקת. אפילו סביר. אבל, ברשותך,(וגם אם לא), הבריאות שלי חשובה לי. וגם, שלך תשתפר, כשלא נהיה "ביחד".