הייתי עם טל שעתיים בגן השעשועים

[ש ח ר של י ו ם חדש]

הייתי עם טל שעתיים בגן השעשועים

וחזרתי מותשת.....

ועם המון תהיות. קודם כל, הילד נפלא מבחינת התפקוד. הוא עולה ורץ על כל המתקנים, הוא נתלה על הקרוסלה המסתובבת מבחוץ ועולה עם שתי הרגליים ונתלה על הבר החיצוני של הקרוסלה. הוא עולה במגלשה מלמטה, עם הסד, לא הייתם מאמינים. אבל אני..... אני מתה מבפנים. מעבר לזה שכוווווולם מסתכלים על הרגל ועל הסד ומתלחששים וחלקם גם לא מתביישים לשאול, אני בחרדה נוראית כל הזמן. פוחדת שהוא ימעד, פוחדת שהוא ייפול, פוחדת שהוא יעוף קדימה בצעד לא מספיק מחושב. כשהוא היה בן שנתיים וחצי הוא מעד ושבר שן קדמית. מאוחר יותר עקרו את השן הזו ועכשיו חסרה לו שן קדמית אבל בעיקרון בגלל שהוא כבר בן שש השן הקבועה כבר תכף תתחיל לצמוח. אבל הטראומה נשארה והפחד בגלל הרגל הזו שהיא יותר חלשה, לא עוזב אותי. ילד בן שש בגן שעשועים זה כבר לא משהו שצריך להשגיח עליו כאילו היה בן שלוש ואני כמו פולנייה זקנה רצה מאחוריו ולפעמים גם מזהירה אותו. אני יודעת שאני עושה טעות איומה בזה שאני בכלל צועקת אחריו: "טל, תיזהר." אבל לפעמים זה יוצא לי כבר אוטומטית. אני כל כך דרוכה. מה עושים? איך נגמלים מזה?

 

[אמא של כדור]

../images/Emo2.gif מצטערת אין תשובות

ואני בטח לא רוצה להכניס חרדות שלי מהסוג הזה. אבל נראה לי ששתינו יודעות את הפיתרון, באמת לסגת קצת. והאמת נראה לי שטל "מחנך" אותך יפה. שהוא יודע לתת לך תשובות שירגיעו אותך ולהמשך הלאה בשלו. אני גם נעזרת בתמצית של פרחי באך red chestnut שאני מכינה מידי כמה זמן כדי לעזור לי להתרבר על בעית החרדה שלי לגורל משפחתי. אני נורא הסטרית. עם ובלי קשר לק"פ הם באמת מנסים כל פעם עוד משהו וצריך לתמוך בהם ולעודד אותם גם בזה שאנחנו יודעים שהם יכולים להצליח וגם בזה שאנחנו סומכים על חוש האחריות שלהם- איך הם יפרחו אם לא? איזה חיבור כתבתי כאן, מתאים לי לקרא אותו כל כמה ימים

 

[Adoushi]

מלאך ושטן

יעלוש, אני מאמין שסביב כל הורה מאיתנו ישנו מלאך מצד ושטן מצד שני. השטן: יש לך ילד מסכן..חלש...אינו יכול לתפקד...איזה חיים יש לך ולו?! המלאך: יש לך ילד מיוחד במינו..חזק יותר מכל החזקים...אלוף...הוא החיים. למי את רוצה להקשיב יעל? אנחנו בוחרים... לגבי הפחד והצורך להשגיח, זה לדעתי טבעי מאוד ולא קשור לק"פ. יכול להיות שאת מודעת לזה יותר בגלל הק"פ... אבל זאת את. אי אפשר להיגמל ממי שאנחנו... תהיי את עצמך אבל תני לטל להוביל אותך לשמחות שאין להם גבול בכל צעד שהוא עושה....בכל פעם שהוא מנסה משהו חדש. ותירגעי...אני מזכיר לך שוב...את שקופה לטל. אנחנו באותה סירה...ביחד! איהאב

 

[גן עדן היחידה]

קודם כל תודה ששיתפת אותנו

לפעמים זה שהוצאת את החרדות , זה תחילת ההתמודדות איתן, כי אז בעצם את מודעת לקיומם, וברגע שמודעים לקיומו של משהו, ניתן להשתלט עליו. אני , ההיפך השני, יותר מידי אדישה, וגם זה לא תמיד טוב, תראי אני יכולה להבין מאיזה מקום מגיעה הדריכות והלחץ שלך, אני בטוחה שאת לא כזאת עם עמית, תקני אותי אם אני טועה... איזה מזל את? מעניין לדעת תמשיכי להיות מי שאת וכל עוד טל לא מתלונן תהני מהעובדה שהוא עדיין הילד של אמא.... תרגישי טוב אורית

 

[גווניבר]

פחדים של אמא..

גם אמא שלי עד היום דואגת לי. בכל דבר שקשור לרגליים שלי היא בהיסטריה. היא עדיין לא נרגעה מהתאונה שהיתה לי שבוע שעבר... לגבי האנשים: שיסתכלו, שישאלו. לא צריך להתבייש בזה. אם תשדרי לטל ולסביבה שזה לא 'ביג-דיל', ותעני בלי להתפדח, גם טל יבין שאין במה להתבייש. אמא שלי אמרה לי תמיד להסתכל על המדרכה כשאני הולכת, ולרוץ רק על הדשא, ולא לשחק גומי ועוד מליון דברים אחרים. בסופו של דבר למדתי את המגבלות שלי ואת גבול היכולת שלי בעצמי (אחרי שעשיתי כל מה שאמא שלי לא רצתה

). את גם יכולה לדבר איתו ישירות ולשתף אותו בדילמה- את לא רוצה שהוא יפגע וגם לא רוצה שירגיש כבול. תבהירי לו שהוא האחראי על הגוף שלו. הוא צריך להקשיב לעצמו ולדעת מתי לנוח.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

תודה על כל העצות והתגובות

אני אנסה להפנים וללמוד. זה לא קל. ולאורית, אני מזל קשת.

 

[tgdr]

לא נגמלים...אסור להגמל!!!!

צריך ללמוד להתאפק. לימדה אותי פעם פסיכולוגית ילדים שצריך להסתכל על הילד ואם רואים שכל פעולה פיזית חריגה נגמרת בפציעה זה אומר שילד לא יודע את הגבולות של עצמו ואז צריך להתערב. אבל אם הילד מבצע פעולות חריגות ובאופו עקבי זה נגמר טוב אז אפשר להתיר את הרסן, הילד יודע את המגבלות של עצמו. אם שלושת בני היקרים לי מכל התנהגתי בהתאם וזה עבר בהצלחה. שיהיה יום נעים