s h o o s h a
New member
הייתי קרוב בסנטימטר להרביץ לה
משמרת לילה מעייפת ומיוזעת עם תינוקת צורחת על הידיים - יכולה להביא גם גורו הודי מלא שלווה ויוגה למצב לחץ ולמחשבות אלימות. ולמה לא כל ההורים הם הורים מכים? בגלל החוכמה הרבה ומלאת האיזון שבה תיכנן הטבע את התינוק: חצי מתוק מאוד וחצי מעצבן גיל ונטורה שנת 2001 התחילה להתקדם לכיוון סיום, הקיץ להט כמו משוגע, הימים היו לחים ומחניקים. הלילות, לעומתם, היו לחים ומחניקים, והקטנה לא נרדמה. משמרות הלילה שלי עם המלאכית כללו באותה תקופה יקיצה כפויה, שיטוט של כארבעים דקות ברחבי הבית, כשהילדה מעורסלת עלי בתוך מנשא, תוך שאני שר לה כמיטב יכולתי שירי ערש מסוף שנות השישים וצפונה. בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים הסתיימה הסאגה בכך שהנחתי אותה ישנה בחיקה המנחם של אשתי, והתמוטטתי כמו גבעול סלרי משומש על המיטה. ואז הגיע הלילה ההוא. אני לא יודע מה הציק לה אז. שיניים, אוזניים, ראשיתם של חלומות זוועה או השד יודע מה. אני רק זוכר שהייתי כבר בניסיון התשיעי להשכיב אותה, ובפעם התשיעית נעניתי בבכי מנסר וחורק, שלא היה קשור בכלום למלמולים החמודים שהיתה משמיעה בשעות האור. משהו כנראה פקע בי. הניאנדרטל שהחזיק את התינוקת לא היה ונטורה, המרצה שעמד בקלילות מבודחת מול הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, וגם לא גיל, היועץ האמפתי שלקח ללב כל מי שהתלבט מולו בבחירת הקריירה. הייתי יצור מיוזע, מסריח, עטור זיפים, עם טונה של חובות אקדמיות לגמור למחר, עם שמונה ק"ג עודפים שחירפנו לי את הצורה ורציתי ל-י-ש-ו-ן. באותה שנייה דמיינתי באופן פלסטי וחד איך אני מניף את היד ומחטיף לה סטירה שמתחילה בכתבי פרויד ונגמרת על הלחי השמאלית שלה. אני לא מיסטיקן, אבל מישהו מלמעלה חייך אלי באותו לילה. הקטנה הפסיקה לפתע לבכות, ושלחה יד קטנה והזויה אל פני. באותו הרגע, בתיזמון מושלם, חדר משב רוח קר ונדיר דרך החלון. לבשתי שוב את התפקיד האבהי, ובכוחות מחודשים המשכתי לטייל בבית כשאני שר לה ברוב רגש את כל האלבום "זיגי סטארדאסט" (בעצם, אפשר לראות בזה סוג של התעללות מעודנת, כי אין מצב שאני עולה לטונים הגבוהים של דיויד בואי...). תינוקות. יצורים עדינים וחסרי ישע שהטבע תיכנת אותם לתת בנו אמון טוטאלי. יצורים שיודעים לעורר בנו את כל קשת הרגשות, כולל את הרגש המצוי בקצה השחור של הסקאלה – תוקפנות. למה בעצם זה קורה? זיגמונד פרויד הקשיש היה הראשון שתקע לנו היישר בפרצוף את המראה המכוערת של עצמנו: דחפים מיניים ותוקפניים (בלתי מודעים) הם חלק אינטגרלי מכל אישיות נורמלית. למעשה, אלמלא הריסון שמטילה החברה על בני אנוש, ואלמלא אותם שוטרים פנימיים באישיות שלנו, ייתכן שאין ספור חוליגנים שלוחי רסן היו ניבטים אלינו מאחורי החזות המנומסת של האדם הסביר. אבל למה דווקא כלפי ילדים? אכן סוגיה קשה ועוכרת-שלווה. למעשה, מחקרים מראים שוב ושוב, שגילויי התוקפנות העזים ביותר מופנים כלפי פעוטות בגילאי שנה עד שנתיים וחצי. בתקופה הזו (הידועה יותר בשם "הגיל הרך"), המפגש בין ההורה והילד מתקרב לצומת רגיש, וזכות קדושה ניתנה לי להצביע על כמה מחרחרי מלחמה פוטנציאליים, שממתינים להורה הצעיר באותה צומת, ועשויים להפוך את המפגש בינינו לבין זאטוטינו לאלים, חלילה. א. שבירת הציפיות כשאני נוסע בנתיבי איילון בשמונה בבוקר, אני מקבל את מציאות הפקקים בשלווה פילוסופית ובהכנעה. מאידך, נזדמן לי פעם לשעוט על האיילון בשלוש בלילה, רק כדי להיקלע לפקק בלתי מוסבר באיזור מחלף רוקח. כמות הקללות הגרפיות ששיגרתי כלפי עולם ומלואו באותה שעה היתה גורמת לכל שופט שפוי לעטוף אותי בשלל צווי הרחקה. שורה תחתונה: בני אדם אוהבים וודאות. החיה האנושית מתקשה לתפקד (יחסית) במצבים עמומים. עוללינו הרכים, בצד היותם חמודים למשעי, יודעים יותר טוב מכל אובייקט בעולם לשלוח אצבע קטנה ולהפוך את כל התכנונים המפורטים שלנו להמלצה בלבד. התקפי זעם, חום, דלקת אוזניים, חיתול שלפתע עלה על גדותיו – כולם כאחד נועדו להחיות מחדש את הקלישאה החבוטה: "ציפיות נועדו לכריות (או לרווקים...)". ומה קורה לחיה האנושית כשמתרסקות ציפיותיה? נא לעבור לנקודה הבאה. ב. הקרב על השליטה תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: יום אחד הבוס שלכם מזמן אתכם לחדרו ומעדכן בזו הלשון: "עובדים נכבדים, כללי המשחק השתנו. אני מצפה מכם להיות זמינים לקריאותי 24 שעות ביממה (ללא תשלום שעות נוספות, כמובן) ארוחותי יסופקו לי ברגע שאדרוש. יהיה עליכם לקבל את אישורי לכל חופשה משפחתית, יציאה לבילוי או נסיעת עסקים. לסיום, קיום מגע מיני בין העובדים יותנה באישור בכתב ממני. תודה". עכשיו, תארו לכם שהבוס הזה הוא בן שמונה חודשים. הספרות הפסיכולוגית תיארה שתי תגובות נפוצות, וכמעט הפוכות, לחוויה של חוסר שליטה. התגובה המיידית היא תוקפנות. כשמישהו מסובב אותך על אצבעו הקטנה, ועושה את זה בשיטתיות, הופעתה של הקריזה היא רק עניין של זמן. התגובה השנייה למצבי חוסר שליטה מתמשכים היא דיכאון (על פי אחת הפרשנויות, גם כאן מדובר בסוג חמקמק ונבזי של תוקפנות – תוקפנות המופנית כלפי העצמי). שורה תחתונה: ישנה הסכמה רחבה למדי בספרות הקלינית שתוקפנות היא תגובה נורמלית יותר לחוויה זו. ג. תחושת הכישלון והאיום על הדימוי העצמי אני פוסע בגאווה בקניון. ידי אוחזת בידו של הקטנטן. תמונה נוטפת דבש של אב ובנו. באותה שנייה, מחליט הנער לבדוק לעומק את הקואורדינציה בין הריאות לגרון ופותח בסדרת יבבות/צווחות בלתי מוסברות. האנשים סביבי עוצרים באחת את שטף השופינג שלהם, ומביטים בי, תופעה שידועה בז'רגון הפסיכולוגי בשם "פדיחה". כל הידע הטיפולי שצברתי עד לנקודה זו לא מצליח לדחוק מחשבה טורדנית שמפעפעת בי: אם הוא לא סותם עכשיו ומייד, אני עושה ממנו גרפיטי. החברה מצפה ממך שתהיה הורה טוב. אתה מצפה מעצמך שתהיה הורה טוב. השיבושים והתקלות שהם מנת חלקנו היומיומית כהורים, מזמנים לנו שפע הזדמנויות לבקר את עצמנו, לאתר בנו מומים ופגמים (והספרות הפסיכולוגית, רחמנא ליצלן, אפילו מעודדת את המגמה הזו). אנחנו לא רוצים להיכשל. כישלון מעצבן אותנו. מכאן, הדרך אל הצ'פחה עשויה להיות קצרה, קצרה מדי. ד. השלכה, השלכה ושוב השלכה כל חיי תיעבתי אנשים חרדים ותלותיים. הם פשוט מזכירים לי יותר מדי את עצמי. תהא השריטה הפרטית שלך אשר תהיה – פסיביות מוגזמת, פינוק יתר או קולניות רועשת – הרגע שבו אתה רואה את החיסרון הזה משתקף אליך מן הפעוט שלך הוא רגע קשה. הרגע הזה תכופות מופיע בטיימינג לא נוח: בגן המשחקים, ביציאה חפוזה מן הבית או בהשכמת הבוקר. במרבית המקרים, המראה הלא סימפטית הזו לא תדחוף אותנו להפנות מבט פסיכולוגי בוחן פנימה. היא פשוט תרגיז אותנו לאללה. ואם לא די בתוקפנות הטבעית שלנו, צריך לזכור שאנחנו גם הג'ריקן שאמור להכיל את כל מטעני האגרסיביות שחווה התינוק שלנו. במילים אחרות, את אותו זעם ותסכול ראשוניים שהוא חש כלפי עולם ומלואו (אני רעב / תביאו חיבוק / יש לי קקי) התינוק לא מעבד בצורה בוגרת, בסדרת סשנים טיפוליים בתעריף של 300 ש"ח לשעה. הוא פשוט זורק את זה עלינו. כבר באתי לשלוח את הטור לעורכת, כשאשתי עלעלה בו והפטירה: "אולי עכשיו אפשר להבין למה דווקא האנשים שאתה אוהב יכולים להטריף אותך כל כך" כמובן שהיא מדברת באופן תיאורטי.
הכותב הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה
משמרת לילה מעייפת ומיוזעת עם תינוקת צורחת על הידיים - יכולה להביא גם גורו הודי מלא שלווה ויוגה למצב לחץ ולמחשבות אלימות. ולמה לא כל ההורים הם הורים מכים? בגלל החוכמה הרבה ומלאת האיזון שבה תיכנן הטבע את התינוק: חצי מתוק מאוד וחצי מעצבן גיל ונטורה שנת 2001 התחילה להתקדם לכיוון סיום, הקיץ להט כמו משוגע, הימים היו לחים ומחניקים. הלילות, לעומתם, היו לחים ומחניקים, והקטנה לא נרדמה. משמרות הלילה שלי עם המלאכית כללו באותה תקופה יקיצה כפויה, שיטוט של כארבעים דקות ברחבי הבית, כשהילדה מעורסלת עלי בתוך מנשא, תוך שאני שר לה כמיטב יכולתי שירי ערש מסוף שנות השישים וצפונה. בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים הסתיימה הסאגה בכך שהנחתי אותה ישנה בחיקה המנחם של אשתי, והתמוטטתי כמו גבעול סלרי משומש על המיטה. ואז הגיע הלילה ההוא. אני לא יודע מה הציק לה אז. שיניים, אוזניים, ראשיתם של חלומות זוועה או השד יודע מה. אני רק זוכר שהייתי כבר בניסיון התשיעי להשכיב אותה, ובפעם התשיעית נעניתי בבכי מנסר וחורק, שלא היה קשור בכלום למלמולים החמודים שהיתה משמיעה בשעות האור. משהו כנראה פקע בי. הניאנדרטל שהחזיק את התינוקת לא היה ונטורה, המרצה שעמד בקלילות מבודחת מול הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, וגם לא גיל, היועץ האמפתי שלקח ללב כל מי שהתלבט מולו בבחירת הקריירה. הייתי יצור מיוזע, מסריח, עטור זיפים, עם טונה של חובות אקדמיות לגמור למחר, עם שמונה ק"ג עודפים שחירפנו לי את הצורה ורציתי ל-י-ש-ו-ן. באותה שנייה דמיינתי באופן פלסטי וחד איך אני מניף את היד ומחטיף לה סטירה שמתחילה בכתבי פרויד ונגמרת על הלחי השמאלית שלה. אני לא מיסטיקן, אבל מישהו מלמעלה חייך אלי באותו לילה. הקטנה הפסיקה לפתע לבכות, ושלחה יד קטנה והזויה אל פני. באותו הרגע, בתיזמון מושלם, חדר משב רוח קר ונדיר דרך החלון. לבשתי שוב את התפקיד האבהי, ובכוחות מחודשים המשכתי לטייל בבית כשאני שר לה ברוב רגש את כל האלבום "זיגי סטארדאסט" (בעצם, אפשר לראות בזה סוג של התעללות מעודנת, כי אין מצב שאני עולה לטונים הגבוהים של דיויד בואי...). תינוקות. יצורים עדינים וחסרי ישע שהטבע תיכנת אותם לתת בנו אמון טוטאלי. יצורים שיודעים לעורר בנו את כל קשת הרגשות, כולל את הרגש המצוי בקצה השחור של הסקאלה – תוקפנות. למה בעצם זה קורה? זיגמונד פרויד הקשיש היה הראשון שתקע לנו היישר בפרצוף את המראה המכוערת של עצמנו: דחפים מיניים ותוקפניים (בלתי מודעים) הם חלק אינטגרלי מכל אישיות נורמלית. למעשה, אלמלא הריסון שמטילה החברה על בני אנוש, ואלמלא אותם שוטרים פנימיים באישיות שלנו, ייתכן שאין ספור חוליגנים שלוחי רסן היו ניבטים אלינו מאחורי החזות המנומסת של האדם הסביר. אבל למה דווקא כלפי ילדים? אכן סוגיה קשה ועוכרת-שלווה. למעשה, מחקרים מראים שוב ושוב, שגילויי התוקפנות העזים ביותר מופנים כלפי פעוטות בגילאי שנה עד שנתיים וחצי. בתקופה הזו (הידועה יותר בשם "הגיל הרך"), המפגש בין ההורה והילד מתקרב לצומת רגיש, וזכות קדושה ניתנה לי להצביע על כמה מחרחרי מלחמה פוטנציאליים, שממתינים להורה הצעיר באותה צומת, ועשויים להפוך את המפגש בינינו לבין זאטוטינו לאלים, חלילה. א. שבירת הציפיות כשאני נוסע בנתיבי איילון בשמונה בבוקר, אני מקבל את מציאות הפקקים בשלווה פילוסופית ובהכנעה. מאידך, נזדמן לי פעם לשעוט על האיילון בשלוש בלילה, רק כדי להיקלע לפקק בלתי מוסבר באיזור מחלף רוקח. כמות הקללות הגרפיות ששיגרתי כלפי עולם ומלואו באותה שעה היתה גורמת לכל שופט שפוי לעטוף אותי בשלל צווי הרחקה. שורה תחתונה: בני אדם אוהבים וודאות. החיה האנושית מתקשה לתפקד (יחסית) במצבים עמומים. עוללינו הרכים, בצד היותם חמודים למשעי, יודעים יותר טוב מכל אובייקט בעולם לשלוח אצבע קטנה ולהפוך את כל התכנונים המפורטים שלנו להמלצה בלבד. התקפי זעם, חום, דלקת אוזניים, חיתול שלפתע עלה על גדותיו – כולם כאחד נועדו להחיות מחדש את הקלישאה החבוטה: "ציפיות נועדו לכריות (או לרווקים...)". ומה קורה לחיה האנושית כשמתרסקות ציפיותיה? נא לעבור לנקודה הבאה. ב. הקרב על השליטה תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: יום אחד הבוס שלכם מזמן אתכם לחדרו ומעדכן בזו הלשון: "עובדים נכבדים, כללי המשחק השתנו. אני מצפה מכם להיות זמינים לקריאותי 24 שעות ביממה (ללא תשלום שעות נוספות, כמובן) ארוחותי יסופקו לי ברגע שאדרוש. יהיה עליכם לקבל את אישורי לכל חופשה משפחתית, יציאה לבילוי או נסיעת עסקים. לסיום, קיום מגע מיני בין העובדים יותנה באישור בכתב ממני. תודה". עכשיו, תארו לכם שהבוס הזה הוא בן שמונה חודשים. הספרות הפסיכולוגית תיארה שתי תגובות נפוצות, וכמעט הפוכות, לחוויה של חוסר שליטה. התגובה המיידית היא תוקפנות. כשמישהו מסובב אותך על אצבעו הקטנה, ועושה את זה בשיטתיות, הופעתה של הקריזה היא רק עניין של זמן. התגובה השנייה למצבי חוסר שליטה מתמשכים היא דיכאון (על פי אחת הפרשנויות, גם כאן מדובר בסוג חמקמק ונבזי של תוקפנות – תוקפנות המופנית כלפי העצמי). שורה תחתונה: ישנה הסכמה רחבה למדי בספרות הקלינית שתוקפנות היא תגובה נורמלית יותר לחוויה זו. ג. תחושת הכישלון והאיום על הדימוי העצמי אני פוסע בגאווה בקניון. ידי אוחזת בידו של הקטנטן. תמונה נוטפת דבש של אב ובנו. באותה שנייה, מחליט הנער לבדוק לעומק את הקואורדינציה בין הריאות לגרון ופותח בסדרת יבבות/צווחות בלתי מוסברות. האנשים סביבי עוצרים באחת את שטף השופינג שלהם, ומביטים בי, תופעה שידועה בז'רגון הפסיכולוגי בשם "פדיחה". כל הידע הטיפולי שצברתי עד לנקודה זו לא מצליח לדחוק מחשבה טורדנית שמפעפעת בי: אם הוא לא סותם עכשיו ומייד, אני עושה ממנו גרפיטי. החברה מצפה ממך שתהיה הורה טוב. אתה מצפה מעצמך שתהיה הורה טוב. השיבושים והתקלות שהם מנת חלקנו היומיומית כהורים, מזמנים לנו שפע הזדמנויות לבקר את עצמנו, לאתר בנו מומים ופגמים (והספרות הפסיכולוגית, רחמנא ליצלן, אפילו מעודדת את המגמה הזו). אנחנו לא רוצים להיכשל. כישלון מעצבן אותנו. מכאן, הדרך אל הצ'פחה עשויה להיות קצרה, קצרה מדי. ד. השלכה, השלכה ושוב השלכה כל חיי תיעבתי אנשים חרדים ותלותיים. הם פשוט מזכירים לי יותר מדי את עצמי. תהא השריטה הפרטית שלך אשר תהיה – פסיביות מוגזמת, פינוק יתר או קולניות רועשת – הרגע שבו אתה רואה את החיסרון הזה משתקף אליך מן הפעוט שלך הוא רגע קשה. הרגע הזה תכופות מופיע בטיימינג לא נוח: בגן המשחקים, ביציאה חפוזה מן הבית או בהשכמת הבוקר. במרבית המקרים, המראה הלא סימפטית הזו לא תדחוף אותנו להפנות מבט פסיכולוגי בוחן פנימה. היא פשוט תרגיז אותנו לאללה. ואם לא די בתוקפנות הטבעית שלנו, צריך לזכור שאנחנו גם הג'ריקן שאמור להכיל את כל מטעני האגרסיביות שחווה התינוק שלנו. במילים אחרות, את אותו זעם ותסכול ראשוניים שהוא חש כלפי עולם ומלואו (אני רעב / תביאו חיבוק / יש לי קקי) התינוק לא מעבד בצורה בוגרת, בסדרת סשנים טיפוליים בתעריף של 300 ש"ח לשעה. הוא פשוט זורק את זה עלינו. כבר באתי לשלוח את הטור לעורכת, כשאשתי עלעלה בו והפטירה: "אולי עכשיו אפשר להבין למה דווקא האנשים שאתה אוהב יכולים להטריף אותך כל כך" כמובן שהיא מדברת באופן תיאורטי.