הייתי רוצה

[מממאיה35]

הייתי רוצה

לדבר עם אמא, לספר לה שכבר יותר משנה אני בטיפול נפשי בגלל שאחי פגע בי. אבל איך אוכל לעשות את זה לאמא? להפיל את זה עליה ככה? לא רוצה לפגוע בה, לא רוצה להכאיב לה. מגינה עליה ונשארת כואבת עם עצמי. פעם כתבתי פה, עכשיו חזרתי לשתף מעט מה עובר על הצד השני, הפגוע, ועל זה שזה לא כזה פשוט לבוא ולספר ולשתף. לנפץ את "האידיליה המשפחתית", את הילדים המוצלחים. לקרוע את אמא בין הילד המוצלח שלה, ואיך זה יכול להיות שהוא פגע באחותו? בביתה? המון שאלות שקיימות, התלבטויות, ואין תשובות. אולי זה מתוך הגנה עליה, אולי מתוך הגנה על עצמי. למרות שאני מרגישה חנוקה, זו שכבולה, סגורה ומסוגרת, והם חיים כרגיל. אם בעבר לא סיפרתי מבחירה או מתת מודע או כי לא היו מילים או הידע או יכולת הניתוח וההבנה של מה שקרה, היום אני גדולה (30+) ומבינה מה עברתי ויכולה לעבד את הפגיעה ואת ההשלכות שלה. ועדין זה קשה וכואב. ומפחיד. זה יושב לי על הלשון, ואני על הקצה. שותקת.

 

[גן חיות]

לדעתי, רק את תוכלי להחליט

אם ומתי את רוצה לספר לאמך ומדוע. את זאת שיודעת כמה חזק הצורך שלך לספר , מכירה את אמך ותגובותיה הצפויות, מכירה את כל המערכת המשפחתית המסויימת וכו'. אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, ולבסוף, את תבחרי את מה שנראה לך הכי טוב עבורך. קחי בחשבון, שלא תמיד התגובות והתוצאות יהיו כמו שרצית ועלולות לגרום לסיבוכים אחרים ולתסכולים אחרים. אני אומרת זאת כדי שתכיני את עצמך נפשית גם לאפשרות כזאת. לי יש אחיינית קרובה לגילך שהגיע לטיפול נפשי לאחר הרבה מאד שנות הרס עצמי.. בטיפול היה לה זכרון של אחי(דוד שלה) "מתעסק איתה". אחי כמובן מכחיש. אחותי(אמה) לא משוכנעת שזה שכרון מדויק ולכן ממשיכה להיות בקשר איתו. האחיינית ואחותה ניתקו איתו כל קשר. הם כועסות מאד על אמם שנשארה איתו בקשר. עלי לא כועסים(אני גרה רחוק והקרבה מתבטא בעיקר בטלפונים וצ'קים) אבל אסור לי להזכיר את שמו, מה שלפעמים מקשה עלתקשרות וקרבה משפחתית ביני ובינן. נתתי דוגמה (לא יודעת אם טובה או שכיחה) שגם מי שהיתה בטוחה מה תהיה התגובה וזכתבה לתמיכה מאמה, לא זכתה לתגובה שהיא רצתה וזה ממשיך לגרום לה עצב, כעס וכאב. מצד שני, היא היתה מאד שלמה מעצם היידוע ולא מתחרטת על כך. בהצלחה.

 

[מממאיה35]

תודה

גם המטפלת שלי אומרת שצריך להכין אותי לכל תשובה שתגיע מאמא או מאחי, אם וכאשר אחליטו להתעמת איתם. לי אישית התסריט נראה שאני יום אחד פשוט אוציא את זה (נכון לעכשיו זה לא נשמע כ"כ פשוט) בלי להתכונן, לא למה שאני אגיד, לא למה שיכולה להיות התגובה. ודקה אחרי זה, אני מדמיינת את עצמי מתקשרת למטפלת שלי מבולבת, בוכה, נרגשת, מפחדת. מבינה שזה כבר לא סוד. מבינה שתהיה התגובה אשר תהיה, אבן ענקית ירדה ממני, ואני יכולה להתחיל להיות אני.

 

[לב אם]

רוצה לחזק אותך בדרכך

כמעט כתבתי דברים הרבה יותר חזקים, אבל לאחר שקראתי את תשובתה היפה והחכמה של גן חיות, התמתנתי מעט - היא אכן צודקת שיש יותר מדרך אחת , ואת צריכה לבחור בדרך שמתאימה לך ולהרגיש אתה טוב. ובכל זאת אתן חיזוק לצד של מה שאת רוצה : את רוצה לספר לאמא, כי את זקוקה לתמיכה שלה, וכל זמן שהדברים אינם גלויים - היא ב"אידיליה המשפחתית" שלה, ואת נקרעת בכאבים שלך, בעצם בלי אמא. לא נתת לה את האפשרות לבחור להיות לצדך ולתמוך בך. למרות, שאת צודקת בכך שיהיה קשה וכואב לגלות דבר כזה על הילד שלה, הרי זה גם יותר נכון ויותר אמיתי - היום היא לא מבינה מדוע את כל כך כואבת וכל כך סגורה. אם תספרי לה, תעוררי תקופה קשה וכואבת - אבל אמיתית, תוכלו אולי להתחיל באיזושהי התמודדות לאיחוי המשפחה - אבל הפעם איחוי אמיתי, ולא מראית עיניים שמאחוריה מוסתרים כל הכאבים והקשיים ומנקזים אליך. היום את גדולה, בת 30 - אבל את עדיין ילדה עם עניין לא פתור, והוא ישאר ויעמיק ויתמגל , אלא אם כן תמצאי את הדרך להוציא ולשחרר אותו. ושוב שולחת לך המון אהבה - מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה לך לפתוח את הדברים ולחיות אתם

 

[מממאיה35]

תודה לב אם

המילים שלך ריגשו אותי, ממש גרמו לדמעות לרדת. מה שכתבת על מה שאני רוצה כל כך נכון, ממש מדויק! ובכל זאת הפחד קיים, ולא בטוחה שזו הדרך המתאימה. ובכלל, אולי קודם צריך להתעמת עם אחי? לא יודעת. מה שבטוח זה שאני חייבת להתחזק לפני כל העימותים האלה. תודה!

 

[לב אם]

ומה אומרת המטפלת?

אולי כדאי לעשות "חזרות" ? איך את מרגישה כשאת אומרת את הדברים - כי לפעמים רק לפתוח את הפה ולהגיד את הדברים אפילו לעצמך, מי כמוך יודע כמה זה קשה. כתבת שבסוף זה יצא באופן לא מתוכנן , ואני רק ראיתי מול העיניים איזשהו פיצוץ. אבל אני מסכימה אתך, שכל תכנון וכל הכנה בעצם לא ממש עוזרים לצד השני ולסיטואציה - אבל כן יעזרו לך להרגיש טוב יותר, וחזקה יותר. בקשר לאחיך: אני לא יודעת אם את בכלל מדברת אתו. יש ביניכם משחק של שתיקה? או שאת פשוט מנתקת ממנו מגע ואמא לא יודעת למה? גם אם את בקשר אתו, ואין לך בעיה בעצם הקטע ששל לראות את פניו, הייתי מציעה שאת העימות אתו תעשי בליווי מקצועי - אולי תזמיני אותו להפגש אתך ועם המטפלת שלך, או שתיעזרי בארגון אל"י או אחד מאחיו הברוכים, כדי לחשוב איך לבצע את העימות, ואיך לא להיות בו לבד.

 

[מממאיה35]

שוב תודה../images/Emo23.gif

ההודעות שלך נוגעות בי כל כך, אין לך מושג. נוגעות בשאלות שקיימות בתוכי כל הזמן, מידי פעם רדומות, מידי פעם מתעוררות. היום כבר יותר קל לי לדבר על הדברים, גם לאנשים שעוד לא ממש מכירים את הסיפור (למרות שאני אפעם לא אומרת מי פגע בי). אבל אני בטוחה שזה יהיה אחרת לגמרי כאשר אבוא לדבר עם המשפחה, שהסוד הזה היה שמור בעיקר ממנה ובגללה כל ה-20 שנים האלה. אני מדמיינת אותי נפגשת עם אמא ואומרת לה, בדיוק כמו שפתחתי את ההודעה המקורית שלי פה, שאני בטיפול כבר שנה פלוס וזה בגלל שאחי פגע בי כשהייתי קטנה. אני מדמיינת את אמא בוכה, המומה, אני רוצה ולא רוצה להכנס לתוך מה יעבור לה בראש באותן דקות.. ובכל זאת, זה קיים לעת עתה רק בדימיון, ואולי טוב שכך. אולי צריך שזה יהיה שם קצת, ימצא את המקום שלו, יתרגל לתגובה, לסיטואציה. מעין "תרגול" שקיים כל הזמן ברקע, במחשבה. אני בקשר עם אחי, אבל הוא לא קשר של אחים. מדברים מידי פעם, נפגשים אצל ההורים. יש תקופות שהקשר יותר טוב, יש שפחות. אנחנו ממש לא אחים-חברים. אין לי מושג אם הוא זוכר מה שהוא עשה לי, אם הוא חושב על זה, איך זה משפיע עליו. המטפלת שלי נתנה את האפשרות שהעימות יעשה אצלה בחדר, אבל אני לא רוצה שמישהו יכנס למרחב הפרטי שלי ושל המטפלת שלי. ההצעה הזו שלה ממש זעזעה אותי. חשבתי שאחרי זה, המקום כבר לא יהיה סטרילי, לא יהיה "נקי", אחי היה ויהיה נוכח בו פיזית. זה כבר לא יהיה לי מקום בטוח. כי עבורי זה מקום שאפחד חוץ ממני לא נכנס אליו. ברמה הפיזית של המקום, של לראות מי זו, לא ברמה של השיתוף שלי במה שמתנהל ביננו בטיפול. בכל מקרה אני בתמיכה של המטפלת שלי ושל עוד חברה קרובה קרובה שיודעת כל מה שעובר עלי. ובאמת בימים האלה הטיפול נוגע במעמקי הנפש, וזה כואב. והרצון שאמא רק תהיה איתי, אפילו בלי מילים, שתדע שכואב לי, שקשה לי, שתתמוך, והידיעה שזה לעת עתה רחוק ממני, מכאיבים לא פחות מהכאב שעולה בעקבות מה שאני מטפלת בו בתקופה הזו. ולכן עלה בי הצורך לכתוב פה. ידעתי שאקבל פה תמיכה, שזה מקום חם מזמין ומקבל. תודה לכן!

 

[לב אם]

תמיד אתך ../images/Emo24.gif

 

[harpagon]

ואולי תקראי את אחיך לעימות אמיתי ?

הי מאיה . קראתי מה שכתבת. הזדהתי עם כול מילה וכול רטט של כואב שעובר עלייך. חשבתי לעצמי , מה יקרה אם תקראי לאחיך ותושיבי אותו לשיחה נוקבת ואמיתית . אולי,כפי שציינת, הוא בכלל רואה בזה פרט שולי בחייו,אירוע איזוטרי שהיה ונשכח. יכול להיות שצירוף של פוגע מלא חרטה יכול להועיל לך יותר מאשר לצרף גם את אמא למעגל הכאב הנורא הזה . הרי מה שיקרה הוא שאמא תחוש רגשות אשם וכאב ,עלייך וסבלך ועליה משום שאולי יכלה למנוע לו זיהתה סימנים מקדימים . אני כותב לך את הדברים בכאב גדול של אדם שלא פגע בבת משפחה וגם לא עשה שום דבר המוגדר "סטיה " , אבל בהחלט חי עד היום ברגשות אשם על אי אלו דברים "חוקיים " אבל "מסריחים " שעשה בחייו בהקשר הזה . שלך

 

[מממאיה35]

הי הרפגון

לצרף את אחי? זה לא כל כך פשוט. גם לצרף את אמא לסיפור זה בטח לא קל. לא יודעת מי קודם למי, לא יודעת. מבולבל לי, ובכלל, יש עוד המון כעס על אחי ועל אמא ועל אבא ועלי (כן גם עלי, למה לא סיפרתי, ולא משנה הנסיבות אשר יהיו או התת מודע שהכתיב לשמור בסוד). או מה שאני אומרת, זה שלבוא ולספר זה דען רחוק ממני, זה עדין רק בגדר דמיון. מקוה שיום אחד זה יגיע. לא בטוחה להגיד לך אם כן או לא, הרי זה נורא מפחיד, אבל מקוה שאתחזק ואגיע למקום כזה, שארגיש שאני מסוגלת.