Sweet From Birth
New member
היי, אני אובדת עצות ומחפשת לשמוע חוות דעת
אני בזוגיות (אם אפשר לקרוא לזה ככה), כבר שנה וחצי.
אני - בת 29, בעלת עסק עצמאי (עו"ד לשעבר), גרה במרכז הארץ
בן הזוג שלי - בן 26, לעבר מתחום העגלות, מתכנן להתחיל ללמוד משפטים ועובד איתי בעסק. גר בדרום הארץ.
נשמע מוזר - דווקא פער הגילאים והעיסוקים הוא ממש לא המוזר ומה שמפריע פה.
לפני שנה וחצי התחלנו את הקשר בחו"ל. יצא שנפגשנו בקנדה, היינו שם חודש ביחד, חזרנו לארץ, ואחרי התלבטויות רבות החלטנו שאני נוסעת אחריו לקנדה.
נסעתי, הייתי שם 4 חודשים - היה לא קל.
היתה לי ההרגשה שאני מתמודדת עם בחור שלא ממש יודע לתת מעצמו, שלא כ"כ מבין מה זה אישה במערכת יחסים, למרות שמכל שאר הבחינות הכל היה בסדר. היה ברור שאנחנו אוהבים אחד את השנייה, ושאנחנו כן רוצים להיות ביחד. זה סגנון הבחור - הוא לא ממש הבחור המשקיע, הוא לא מהבחורים שיוציאו אותך מיוזמתו, הוא לא הבחור שיעשה דברים מיוחדים, הוא לא הבחור שיקנה מתנות ויפתיע. הוא לא.
אחרי 4 חודשים חזרתי לארץ, נפרדתי ממנו ויצאתי עם בחור אחר. הוא נפגע ואחרי חודש חזרתי אליו (בין היתר גם הבנתי שהבחור השני פחות בשבילי).
חיכיתי לו 4 חודשים בארץ כי כל פעם היה ברור שהוא חוזר (הוא עבד שם בתחום העגלות, במנהל בעסק שאינו שלו) - אבל כל פעם מועד החזרה התעכב כי לא נתנו לו כל כך להשתחרר. נפגשנו כעבור 4 חודשים כשכבר היינו סוג של פרודים.
אפשר להגיד שאפילו לא דיברנו (הייתי נורא פגועה, הוא גם שינה את היחס כלפיי בחודשים האלה), אבל החיים הפגישו ביננו שוב, אחרי שאני כבר התקדמתי ונראה שהוא דווקא מאד היה במקום שרצה את זה.
אז חזרנו. הוא היה פה בארץ חודשיים, חודשיים עד שהחליט שהוא נוסע לטיול של 3 חודשים במזרח.
הוא רצה שאצטרף ("רצה" =העלה את זה. ממש לא נתן לי חשק במיוחד לצאת איתו).
אני לא הצטרפתי, היה חודש קשה - הוא נעלם הרבה, כשהיה לי קשה הוא לא היה שם להראות שאכפת לו מרחוק, רבנו המון, בכיתי המון, דיבנרו בטלפון שיחות ארוכות בניסיון להבין מה מכאן. הוא הצהיר שהוא רוצה שנמשיך ביחד אחרי הטיול לדרום אפריקה, שם הוא רוצה לפתוח שותפות, הבטיח לי שתוך חצי שנה מתקדמים עם הקשר, ואני הסכמתי. אהבה הייתה כאן.
אחרי עוד ריב שהיה, ופיצוץ גדול (בגלל שהוא שוב לא היה שם כשהייתי צריכה אותו - כמה שאפשר להיות מחצי גלובוס) - נפרדנו. בטלפון.
אחרי שבוע - שלחתי לו מעין הודעת פרידה כי נפרדנו בצורה מאד לא ראויה לקשר ארוך וכ"כ מאסיבי, הוא כתב לי מילים יפות, שהוא רוצה שאבוא לתאילנד ושהוא יקנה לי כרטיסים (לא יודעת כמה התכוון לזה). אני ממילא תכננתי לנסוע לטיול להתאוורר והסכמתי, אבל את הכרטיסים קניתי בעצמי.
זה נשמע נורא מוזר שאני הולכת ככה כל פעם אחרי גבר, כי על פניו נשמע שיש כאן אהבה מאד מוזרה - אני מסכימה.
בתאילנד שוב - נפרדנו וחזרנו. נפרדנו בתחילת הטיול כי התבאסתי כשגיליתי משהו שמאד לא אהבתי וכשהוא לא ידע איך להתייחס אליי, כשהוא לא ידע להגיד את המילים הטובות ולדאוג כשהיה צריך, כשהוא הביא אותי שוב לדמעות באמצע טיול בתאילנד. אבל המשכנו לטייל ביחד, והיה לנו כיף כשזוג שלא מחוייב לכלום. היינו חודש ביחד, כמו זוג לכל דבר אבל "לא זוג". ואז הוא החליט שהוא נוסע מפה להודו, ואני לא היו לי תוכניות - ושוב נפגעתי. הוא סגר כרטיס, לא אמרתי מילה (כי מה כבר יש לי להגיד - הבחור יודע שאני רוצה להמשיך לטייל.. ולא ממש בהודו, הייתי איתו שנה שלמה, הלכתי איתו לקצוות העולם... אבל הוא עכשיו רוצה הודו כי חברים שלו שם). בבוקר הטיסה הייתי שבורה. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן והוא היה איתי - הוא ניסע למצוא פתרונות וגם אני (כל הפתרונות נגעו לזה שאני אבוא איתו להודו או שאחזור לארץ - שום אופציה שטובה לי. אני צריכה להוציא ויזה להודו גם אם אני רוצה - וייקח לי זמן. והמשמעות היא עדיין להשאר לבד בתאילנד עד שהויזה תצא). לבסוף הוא אמר לי שהוא נוסע לשדה ושאנסה להחליט מה אני עושה לפני שהוא טס. הוא חיכה לשמוע ממני מה אני מעדיפה לעשות ואמר שהוא לא התכוון לטוס אם אין לי פתרון. כ"כ נפגעתי... שלחתי לו הודעה קרה ואיחלתי לו נסיעה טובה. לא באמת האמנתי שהוא יסע לשדה.
אחרי שעתיים גיליתי אותו בחדר, הוא חזר.
אני לא יכולתי להסתכל עליו בימים שלאחר מכן, אבל הוא היה שבור.
מצאתי אותו בוכה בפאב, שבור, לא יודע מה לעשות עם עצמו (לא דיברתי איתו, בקושי תקשרתי איתו, הייתי באמת קשה... אבל לא יכולתי אחרת. הגבר שהיתי מוכנה ללכת איתו עד סוף העולם, כמעט השאיר אותי לבד בתאילנד לטובת החברים והנאה שלו).
אחרי שמצאתי אותו בוכה, בפאב, לבד - ביקשתי ממנו שנדבר. דיברנו, ארוכות, הבנתי כמה הוא אוהב (יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה סוג האהבה שהבן אדם יודע להקרין) - וחזרנו.
היה שבוע מדהים. פתאום היה שם בן אדם אחר - הוא דאג לי, היה אכפת לו, הרגשתי שאני הדבר היחיד בשבילו. היה לנו כיף וסיכמנו שעוד שבוע הוא נוסע לשבועיים להודו ואני חוזרת לארץ ונפגש כשיחזור.
וכך היה.
בארץ חיכיתי לו. כמו תמיד.
בתקופה שבה נפרדנו בתאילנד הוא סגר שהוא נוסע לחודש לקנדה לעבוד, עם חבר שלו. היינו פרודים ולא היה לי מה להגיד על זה.
חבר שלו נהרג בצפון והוא חזר לארץ ישר להלוויות ולשבעה.
עוד 3 שבועות שכמעט ולא התראנו. למרות שהבטחנו לעצמו שזה יראה הפעם אחרת.
היתתה לנו שיחה על הזוגיות כמעט כל ערב, היינו שבורים - אני לא יכולתי אם המעט שיש לו לתת, עם סוג האהבה שהוא מראה והוא לא הבין מה לא בסדר.
הוא אוהב אותי מאד, הוא דואג לי לדעתו, אכפת לו, הוא מנסה שיהיה לנו טוב ואני מרגישה שאין שם מזה.
אני לא יכולתי עם זה ששוב כשהוא בארץ ויש לנו תקופה נורמלית הוא נוסע לקנדה לחודש וביקשתי והתחננתי שיקצר או יבטל, שיראה שאני כן חשובה לו. וכמו שאני מקבלת החלטות לעזוב את הארץ ולבוא אליו - גם הוא יכול.
אחרי 3 שבועות הוא נפרד ממני בפעם הראשונה בקשר הזה והחליט לנסוע לקנדה.
הוא נפרד ממני כי לטענתו הוא לא מרגיש כמו שאמורים להרגיש בזוגיות. שטוב לנו.
היה לי מאד מאד מאד קשה.
הייתי שבורה.
והוא הבטיח שכשיחזור לארץ אם נרצה נבדוק שוב מה קורה איתנו אחרי שכל אחד קצת היה רחוק אחד מהשני וראינו מה אנחנו מרגישים.
בתקופה שבה הוא היה בקנדה לא דיברנו, כשהוא חזר נפגשנו, ודיברנו על העבודה שלי.
מפה לשם הוא הצטרף אליי לעבודה, כשותף (החלטה גרועה, אני יודעת), אבל הוא באמת הבן אדם המתאים לזה.
ובאחד הערבים שאנחנו יושבים על העבודה, פתחנו את הנושא.
שנינו הבהרנו שקשה לנו,
שאנחנו אוהבים,
שהקצת טוב שאנחנו ביחד טוב לנו יותר מהלבד.
ושהכאב שבלבד עולה פי כמה על הכאב כשאנחנו לא מסתדרים כשאנחנו ביחד.
וחזרנו.
החלטנו שאף אחד לא צריך לדעת על זה, חוץ מההורים שלי ושלו, אבל הוא החליט שההורים שלו עדיין לא צריכים לדעת כי ברגע שהם יודעים - כולם יודעים.
ואז זה התחיל שוב, וכדי להיות יותר פרקטית - אתן נקודות מהשבועיים האחרונים, אני באמת רוצה לשמוע כאן לעצה - והעצה היא אחת - האם הבעיה היא אצלי (מהדוגמאות שאתן להלן - עזבו את הרקע למעלה, אנחנו כבר שכחנו ממנו) - או שהבעיה היא אצלו:
1) בכל החודש האחרון שאנחנו פה - הייתי חצי מהזמן בעיר שלו (כי שם אני עובדת מידי פעם), אבל הוא היה אצלי בעיר שלי (שרחוקה שעה נסיעה מהעיר שלו) - פעמיים. כשהוא היה אצלי באחת מהפעמים, ישבנו באוטו, רציתי קצת להיות איתו - אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני לא עייפה - וזה הרגיש שהוא רוצה לנסוע... אז "שחררתי" אותו, למרות שנפגעתי.
2) בכל החודש הזה יצאנו פעם אחת ביוזמתי - לצפון, רציתי לישון על החוף בסופ"ש. לא היתי שום השקעה כספית גדולה או משהו כזה.
3) ביומולדת שלי - שהייתה יומיים אחרי שחזרנו, לא עשינו שום דבר מיוחד. יצאנו למסעדה בדרום הארץ (מסעדה שאני יוצאת אליה ביום יום). שואלים אם הוא קנה משהו - לא.
אני בזוגיות (אם אפשר לקרוא לזה ככה), כבר שנה וחצי.
אני - בת 29, בעלת עסק עצמאי (עו"ד לשעבר), גרה במרכז הארץ
בן הזוג שלי - בן 26, לעבר מתחום העגלות, מתכנן להתחיל ללמוד משפטים ועובד איתי בעסק. גר בדרום הארץ.
נשמע מוזר - דווקא פער הגילאים והעיסוקים הוא ממש לא המוזר ומה שמפריע פה.
לפני שנה וחצי התחלנו את הקשר בחו"ל. יצא שנפגשנו בקנדה, היינו שם חודש ביחד, חזרנו לארץ, ואחרי התלבטויות רבות החלטנו שאני נוסעת אחריו לקנדה.
נסעתי, הייתי שם 4 חודשים - היה לא קל.
היתה לי ההרגשה שאני מתמודדת עם בחור שלא ממש יודע לתת מעצמו, שלא כ"כ מבין מה זה אישה במערכת יחסים, למרות שמכל שאר הבחינות הכל היה בסדר. היה ברור שאנחנו אוהבים אחד את השנייה, ושאנחנו כן רוצים להיות ביחד. זה סגנון הבחור - הוא לא ממש הבחור המשקיע, הוא לא מהבחורים שיוציאו אותך מיוזמתו, הוא לא הבחור שיעשה דברים מיוחדים, הוא לא הבחור שיקנה מתנות ויפתיע. הוא לא.
אחרי 4 חודשים חזרתי לארץ, נפרדתי ממנו ויצאתי עם בחור אחר. הוא נפגע ואחרי חודש חזרתי אליו (בין היתר גם הבנתי שהבחור השני פחות בשבילי).
חיכיתי לו 4 חודשים בארץ כי כל פעם היה ברור שהוא חוזר (הוא עבד שם בתחום העגלות, במנהל בעסק שאינו שלו) - אבל כל פעם מועד החזרה התעכב כי לא נתנו לו כל כך להשתחרר. נפגשנו כעבור 4 חודשים כשכבר היינו סוג של פרודים.
אפשר להגיד שאפילו לא דיברנו (הייתי נורא פגועה, הוא גם שינה את היחס כלפיי בחודשים האלה), אבל החיים הפגישו ביננו שוב, אחרי שאני כבר התקדמתי ונראה שהוא דווקא מאד היה במקום שרצה את זה.
אז חזרנו. הוא היה פה בארץ חודשיים, חודשיים עד שהחליט שהוא נוסע לטיול של 3 חודשים במזרח.
הוא רצה שאצטרף ("רצה" =העלה את זה. ממש לא נתן לי חשק במיוחד לצאת איתו).
אני לא הצטרפתי, היה חודש קשה - הוא נעלם הרבה, כשהיה לי קשה הוא לא היה שם להראות שאכפת לו מרחוק, רבנו המון, בכיתי המון, דיבנרו בטלפון שיחות ארוכות בניסיון להבין מה מכאן. הוא הצהיר שהוא רוצה שנמשיך ביחד אחרי הטיול לדרום אפריקה, שם הוא רוצה לפתוח שותפות, הבטיח לי שתוך חצי שנה מתקדמים עם הקשר, ואני הסכמתי. אהבה הייתה כאן.
אחרי עוד ריב שהיה, ופיצוץ גדול (בגלל שהוא שוב לא היה שם כשהייתי צריכה אותו - כמה שאפשר להיות מחצי גלובוס) - נפרדנו. בטלפון.
אחרי שבוע - שלחתי לו מעין הודעת פרידה כי נפרדנו בצורה מאד לא ראויה לקשר ארוך וכ"כ מאסיבי, הוא כתב לי מילים יפות, שהוא רוצה שאבוא לתאילנד ושהוא יקנה לי כרטיסים (לא יודעת כמה התכוון לזה). אני ממילא תכננתי לנסוע לטיול להתאוורר והסכמתי, אבל את הכרטיסים קניתי בעצמי.
זה נשמע נורא מוזר שאני הולכת ככה כל פעם אחרי גבר, כי על פניו נשמע שיש כאן אהבה מאד מוזרה - אני מסכימה.
בתאילנד שוב - נפרדנו וחזרנו. נפרדנו בתחילת הטיול כי התבאסתי כשגיליתי משהו שמאד לא אהבתי וכשהוא לא ידע איך להתייחס אליי, כשהוא לא ידע להגיד את המילים הטובות ולדאוג כשהיה צריך, כשהוא הביא אותי שוב לדמעות באמצע טיול בתאילנד. אבל המשכנו לטייל ביחד, והיה לנו כיף כשזוג שלא מחוייב לכלום. היינו חודש ביחד, כמו זוג לכל דבר אבל "לא זוג". ואז הוא החליט שהוא נוסע מפה להודו, ואני לא היו לי תוכניות - ושוב נפגעתי. הוא סגר כרטיס, לא אמרתי מילה (כי מה כבר יש לי להגיד - הבחור יודע שאני רוצה להמשיך לטייל.. ולא ממש בהודו, הייתי איתו שנה שלמה, הלכתי איתו לקצוות העולם... אבל הוא עכשיו רוצה הודו כי חברים שלו שם). בבוקר הטיסה הייתי שבורה. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן והוא היה איתי - הוא ניסע למצוא פתרונות וגם אני (כל הפתרונות נגעו לזה שאני אבוא איתו להודו או שאחזור לארץ - שום אופציה שטובה לי. אני צריכה להוציא ויזה להודו גם אם אני רוצה - וייקח לי זמן. והמשמעות היא עדיין להשאר לבד בתאילנד עד שהויזה תצא). לבסוף הוא אמר לי שהוא נוסע לשדה ושאנסה להחליט מה אני עושה לפני שהוא טס. הוא חיכה לשמוע ממני מה אני מעדיפה לעשות ואמר שהוא לא התכוון לטוס אם אין לי פתרון. כ"כ נפגעתי... שלחתי לו הודעה קרה ואיחלתי לו נסיעה טובה. לא באמת האמנתי שהוא יסע לשדה.
אחרי שעתיים גיליתי אותו בחדר, הוא חזר.
אני לא יכולתי להסתכל עליו בימים שלאחר מכן, אבל הוא היה שבור.
מצאתי אותו בוכה בפאב, שבור, לא יודע מה לעשות עם עצמו (לא דיברתי איתו, בקושי תקשרתי איתו, הייתי באמת קשה... אבל לא יכולתי אחרת. הגבר שהיתי מוכנה ללכת איתו עד סוף העולם, כמעט השאיר אותי לבד בתאילנד לטובת החברים והנאה שלו).
אחרי שמצאתי אותו בוכה, בפאב, לבד - ביקשתי ממנו שנדבר. דיברנו, ארוכות, הבנתי כמה הוא אוהב (יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה סוג האהבה שהבן אדם יודע להקרין) - וחזרנו.
היה שבוע מדהים. פתאום היה שם בן אדם אחר - הוא דאג לי, היה אכפת לו, הרגשתי שאני הדבר היחיד בשבילו. היה לנו כיף וסיכמנו שעוד שבוע הוא נוסע לשבועיים להודו ואני חוזרת לארץ ונפגש כשיחזור.
וכך היה.
בארץ חיכיתי לו. כמו תמיד.
בתקופה שבה נפרדנו בתאילנד הוא סגר שהוא נוסע לחודש לקנדה לעבוד, עם חבר שלו. היינו פרודים ולא היה לי מה להגיד על זה.
חבר שלו נהרג בצפון והוא חזר לארץ ישר להלוויות ולשבעה.
עוד 3 שבועות שכמעט ולא התראנו. למרות שהבטחנו לעצמו שזה יראה הפעם אחרת.
היתתה לנו שיחה על הזוגיות כמעט כל ערב, היינו שבורים - אני לא יכולתי אם המעט שיש לו לתת, עם סוג האהבה שהוא מראה והוא לא הבין מה לא בסדר.
הוא אוהב אותי מאד, הוא דואג לי לדעתו, אכפת לו, הוא מנסה שיהיה לנו טוב ואני מרגישה שאין שם מזה.
אני לא יכולתי עם זה ששוב כשהוא בארץ ויש לנו תקופה נורמלית הוא נוסע לקנדה לחודש וביקשתי והתחננתי שיקצר או יבטל, שיראה שאני כן חשובה לו. וכמו שאני מקבלת החלטות לעזוב את הארץ ולבוא אליו - גם הוא יכול.
אחרי 3 שבועות הוא נפרד ממני בפעם הראשונה בקשר הזה והחליט לנסוע לקנדה.
הוא נפרד ממני כי לטענתו הוא לא מרגיש כמו שאמורים להרגיש בזוגיות. שטוב לנו.
היה לי מאד מאד מאד קשה.
הייתי שבורה.
והוא הבטיח שכשיחזור לארץ אם נרצה נבדוק שוב מה קורה איתנו אחרי שכל אחד קצת היה רחוק אחד מהשני וראינו מה אנחנו מרגישים.
בתקופה שבה הוא היה בקנדה לא דיברנו, כשהוא חזר נפגשנו, ודיברנו על העבודה שלי.
מפה לשם הוא הצטרף אליי לעבודה, כשותף (החלטה גרועה, אני יודעת), אבל הוא באמת הבן אדם המתאים לזה.
ובאחד הערבים שאנחנו יושבים על העבודה, פתחנו את הנושא.
שנינו הבהרנו שקשה לנו,
שאנחנו אוהבים,
שהקצת טוב שאנחנו ביחד טוב לנו יותר מהלבד.
ושהכאב שבלבד עולה פי כמה על הכאב כשאנחנו לא מסתדרים כשאנחנו ביחד.
וחזרנו.
החלטנו שאף אחד לא צריך לדעת על זה, חוץ מההורים שלי ושלו, אבל הוא החליט שההורים שלו עדיין לא צריכים לדעת כי ברגע שהם יודעים - כולם יודעים.
ואז זה התחיל שוב, וכדי להיות יותר פרקטית - אתן נקודות מהשבועיים האחרונים, אני באמת רוצה לשמוע כאן לעצה - והעצה היא אחת - האם הבעיה היא אצלי (מהדוגמאות שאתן להלן - עזבו את הרקע למעלה, אנחנו כבר שכחנו ממנו) - או שהבעיה היא אצלו:
1) בכל החודש האחרון שאנחנו פה - הייתי חצי מהזמן בעיר שלו (כי שם אני עובדת מידי פעם), אבל הוא היה אצלי בעיר שלי (שרחוקה שעה נסיעה מהעיר שלו) - פעמיים. כשהוא היה אצלי באחת מהפעמים, ישבנו באוטו, רציתי קצת להיות איתו - אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני לא עייפה - וזה הרגיש שהוא רוצה לנסוע... אז "שחררתי" אותו, למרות שנפגעתי.
2) בכל החודש הזה יצאנו פעם אחת ביוזמתי - לצפון, רציתי לישון על החוף בסופ"ש. לא היתי שום השקעה כספית גדולה או משהו כזה.
3) ביומולדת שלי - שהייתה יומיים אחרי שחזרנו, לא עשינו שום דבר מיוחד. יצאנו למסעדה בדרום הארץ (מסעדה שאני יוצאת אליה ביום יום). שואלים אם הוא קנה משהו - לא.
