היי אנשים.
אני FS בת 17 (מעדיפה לא להשתמש בשמי הפרטי) ואני חדשה.. חשבתי להתחיל את היכרותנו בסיפור קצר שסיימתי לכתוב רק היום (עבדתי על הקונספט חודש...הרבה השקעה הייתה כאן.) אשמח לקבל תגובות בונות. איש האמת ונערת הרגליים החשופות כל פעם שתזדקקו לי – אהיה שם. אני מוכן לעבוד בשכר הכי נמוך, בתנאים הכי רעים, אני הכי נגיש והכי טוב בשבילכם. אני מוכן להיכנס אל כל החורים ואל כל המחילות האפשריות, אני מוכן להיות עבד נאמן, לסבול כל השפלה וביזיון שקיים כאן על פני האדמה. אני מנקה ארובות. לא נולדתי עם התפקיד ביד, אני מניח שאפשר לשער כי גם לא רציתי אותו, או חשקתי בו - קיבלתי אותו מכורח הנסיבות. אמי מוכרת פרחים בשוק הישן בכפר, ואבי חוואי. עוד כחודשיים תמימים אבי המבוגר יסגור את חוותו וישכב במיטתו הרכה, יתלונן על כל מה שהפסיד בחיים הארורים האלה, על כמה שיכול היה להעניק ולא העניק לבנו בכורו, על כמה שיכולנו להגיע למקום טוב יותר. הם צריכים עזרה, ואני כאן בכדי לתת להם אותה. ארובות יש הרבה בעיר הזו, בסופו של דבר אקבל את מה שאזדקק לו ואז אברח מכאן ולא אחזור לעולם. כן, יש לי עוד הרבה דברים לעשות, הרבה מקומות בהם אוכל להתפתח ולגדול, לראות מרחבים אחרים של אושר, שלא יכולתי לראות עד עכשיו. אני בן שבע עשרה, אני עוד צעיר והחופש לעשות הכול בצורה הטובה ביותר והמיוחדת ביותר נמצא בכף ידי. רק עוד קצת, אעביר את השנה התמימה הזו בשילום חובי לחברה ואז אצא לחופשי. "לוסי גרטווד, ארוחת הצהריים מוכנה." הנרייטה עמדה בפתח חדרי, זקופה ומקומטת כתמיד. שמלתה השחורה והמעומלנת מסודרת בקפידה, צווארונה ארוך, ארוך, כאילו היה נחש צפע שחור וקטלני המאיים לחנוק בייסורים את צווארה. גם על צווארה של מיז הנרייטה אפשר להרחיב רבות - ארוך הוא, אימתני, כחוש ולבן כסיד, לפעמים נראה כי ראשה המקומט עוד יזנק אליי בזעם ועיניה התכולות ילטשו בי עוד מבט מאיים ומחנך, כאילו איני מחונכת מספיק. "באה מיד." דקלמתי נמרצות את המילים שהניחו בפי עוד מינקות, חייכתי את אותו חיוך צנוע ומזויף שלמדו אותי בשוטים לבצעו, קמתי מיד מהמיטה, יישרתי את השמלה ונעלתי את נעליי הבובה הצבועות בשחור מנצנץ, לאחר מכן נעמדתי מאחורי מיז הנרייטה אשר זרקה אליי בפקודה, "אחריי גברתי." שתינו ירדנו במדרגות קרמיקה בוהקות מלובן, הנרייטה פתחה את דלת העץ הכבדה, הצבועה בחום כהה חזק ומעוטרת בעיטורי חריטה כבדים ומסולסלים, והובילה אותי אל חדר האוכל. בשולחן הארוך ישבו בני משפחתי, בראש השולחן ישב אבי המשופם וחמוץ הפנים, לידו אמי הרחומה והצנועה ומולה אחי הגדול ועטור השבחים. אני מהנהנת אל כולם עם ראשי ומתיישבת גם אני בין הכיסאות. אף אחד לא פוצה את פיו, השקט מוחלט עד שרונאלד, השף הצרפתי, נכנס אל חדר האוכל עם עגלה עמוסה במטעמים, "ברשותכם, אדון וגברת, וכמובן הילדים החמודים. הארוחה מוכנה." הוא הכריז, כמעט ומתרגש, כאילו הייתה זו פסגת שאיפותיו – להגיש לבני משפחת גרטווד ההגונה ארוחת צהריים. איזה כבוד נפל בחלקו. מדלת הכניסה הגדולה נכנסו המשרתות ומדיהן החסודים, הגישו לנו את מנות המזון הדשנות, חייכו חיוך מנומס, איחלו "ארוחה נעימה." והסתלקו מיד מן החדר יחד עם רונאלד ועגלתו הריקה. לאחר כל ההמולה אבי החמוץ אמר כמו בכל ארוחת צהריים את משפטו הקבוע, בקול סמכותי ומעט מרתיע: "אז ג'יימס, איך עבר עליך היום, בני?" "בסדר גמור, אבא, למדנו כמה שיעורים מאוד מעשירים במתמטיקה. אני מרגיש שאני משתפר בנושא." "כל הכבוד בן." אבי חייך חצי חיוך גאה, "מתמטיקה הוא מקצוע מבטיח, דבוק בו ודרכך תהיה סלולה. ומה איתך לוסי, בתי? איך עבר יומך?" "טוב תודה." השבתי, שיחות חסרות תוכן שכאלה יכולות לעייף אותי עד מאוד. "ספרי לנו על יומך." אמי שוב חייכה עוד חיוך רחום וטוב לב, המשדל אותי לתת את האינפורמציה הדרושה. "מסיבת התה עם שאר הבנות הייתה בסדר, שתינו תה." מלמלתי. "טוב מאוד, טוב מאוד. תה הוא משקה מצוין, הלוא כן? רונאלד!" אבי הכריז ורונאלד, השף, מיד פתח את הדלת, "כן אדוני?" "תוכל להכין קנקן של תה?" "הו, כמובן אדוני, תה אנגלי במיוחד בשבילך." רונאלד טס מחדר האוכל ולאחר שניות אחדות הופיע עם קנקן התה שאבי ביקש, הוא מזג לאבי ששתה בהנאה, "תודה רונאלד, תה מצוין. אתה רשאי ללכת." רונאלד קד קידה ושוב כמעט נמלט מן המטבח. מודעה גדולה הייתה תלויה בשער העיר, יחד עם עוד הצעות עבודה נוספות: "דרושים – מנקי ארובות! סכום מינימאלי, לינה ואוכל. העבודה תתבצע לערך חצי שנה – כולל עבודות שליחות נוספות." רשמתי את הכתובת על נייר מקומט שמצאתי בכיס מכנסיי. איש גבוה, לובש סחבות ולא מגולח פנה אליי, "מה גורם לך לחשוב שיקבלו ילדון כחוש כמוך לעבודה כזו?" "יקבלו, זה לא עניינך." עניתי בטון סתמי, הוא לא הראשון שזלזל בי. האיש פרץ בצחוק היסטרי, "ילדון קטן וטיפש, תחזור לבית הספר, אתה לא מתאים לעולם הזה." צחקתי איתו, אבל לא משמחה, צחקתי כי ידעתי שהוא צודק, ידעתי שזה לא העולם שלי, שאני שווה הרבה יותר מזה, שאני יכול ומסוגל אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות להוכיח, צחקתי כי כבר נמאס לי לחיות חיים של נזקק, או שורד, להוכיח כל הזמן שאני שווה דבר מה, צחקתי כי התפללתי תמיד שתהיה לי מסגרת משלי, אבל נכנסתי ויצאתי מבית הספר בשביל לעזור למשפחה העלובה בה אני חי. פוטנציאל לא ממומש. אני שומע את המונח הנורא הזה כל כך הרבה, כאילו קבעו את גורלי, כאילו אין לי עוד ייעוד או מטרה לשאוף אליה. אני מנקה הארובות שעוזר להוריו להתקיים וככה זה. עצרתי כרכרה בדרכי אל העיר, "שלום לך בחור צעיר, לאן תרצה?" אמר העגלון משועשע. "בית משפחת גרטווד." "אל הרוזנים אתה רוצה ללכת? ומה יש לך לחפש שם?" "עבודה." עניתי ישירות ומתיישב בכרכרה. "אתה?" הוא גיחך. "מישהו צריך לפרנס את המשפחה הארורה שלי." העגלון מחק את חיוכו מפניו לאיטו, "מצטער ילד על כך שאתה צריך לשאת נטל כה כבד על גבך." נשמע היה כי העגלון הבין אותי יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי, "ההתנצלות שלך לא תועיל לי." "ומה בדבר נסיעה חינם?" "אני לא צריך שום נדבה." "קח זאת כהתנצלות על הבורות שלי." הוא הסיט את ראשו והביט בי בעיניים טובות. "אם אתה מתעקש." מלמלתי לעברו וירדתי מן הכרכרה מיד מול בית הרוזנים, "תודה רבה אדוני." חייכתי עד כמה שיכולתי. "בהצלחה לך. קורצת מחומר טוב, אתה עוד תגיע ליעדך ומעבר להם, הבטחה של עגלון."
אני FS בת 17 (מעדיפה לא להשתמש בשמי הפרטי) ואני חדשה.. חשבתי להתחיל את היכרותנו בסיפור קצר שסיימתי לכתוב רק היום (עבדתי על הקונספט חודש...הרבה השקעה הייתה כאן.) אשמח לקבל תגובות בונות. איש האמת ונערת הרגליים החשופות כל פעם שתזדקקו לי – אהיה שם. אני מוכן לעבוד בשכר הכי נמוך, בתנאים הכי רעים, אני הכי נגיש והכי טוב בשבילכם. אני מוכן להיכנס אל כל החורים ואל כל המחילות האפשריות, אני מוכן להיות עבד נאמן, לסבול כל השפלה וביזיון שקיים כאן על פני האדמה. אני מנקה ארובות. לא נולדתי עם התפקיד ביד, אני מניח שאפשר לשער כי גם לא רציתי אותו, או חשקתי בו - קיבלתי אותו מכורח הנסיבות. אמי מוכרת פרחים בשוק הישן בכפר, ואבי חוואי. עוד כחודשיים תמימים אבי המבוגר יסגור את חוותו וישכב במיטתו הרכה, יתלונן על כל מה שהפסיד בחיים הארורים האלה, על כמה שיכול היה להעניק ולא העניק לבנו בכורו, על כמה שיכולנו להגיע למקום טוב יותר. הם צריכים עזרה, ואני כאן בכדי לתת להם אותה. ארובות יש הרבה בעיר הזו, בסופו של דבר אקבל את מה שאזדקק לו ואז אברח מכאן ולא אחזור לעולם. כן, יש לי עוד הרבה דברים לעשות, הרבה מקומות בהם אוכל להתפתח ולגדול, לראות מרחבים אחרים של אושר, שלא יכולתי לראות עד עכשיו. אני בן שבע עשרה, אני עוד צעיר והחופש לעשות הכול בצורה הטובה ביותר והמיוחדת ביותר נמצא בכף ידי. רק עוד קצת, אעביר את השנה התמימה הזו בשילום חובי לחברה ואז אצא לחופשי. "לוסי גרטווד, ארוחת הצהריים מוכנה." הנרייטה עמדה בפתח חדרי, זקופה ומקומטת כתמיד. שמלתה השחורה והמעומלנת מסודרת בקפידה, צווארונה ארוך, ארוך, כאילו היה נחש צפע שחור וקטלני המאיים לחנוק בייסורים את צווארה. גם על צווארה של מיז הנרייטה אפשר להרחיב רבות - ארוך הוא, אימתני, כחוש ולבן כסיד, לפעמים נראה כי ראשה המקומט עוד יזנק אליי בזעם ועיניה התכולות ילטשו בי עוד מבט מאיים ומחנך, כאילו איני מחונכת מספיק. "באה מיד." דקלמתי נמרצות את המילים שהניחו בפי עוד מינקות, חייכתי את אותו חיוך צנוע ומזויף שלמדו אותי בשוטים לבצעו, קמתי מיד מהמיטה, יישרתי את השמלה ונעלתי את נעליי הבובה הצבועות בשחור מנצנץ, לאחר מכן נעמדתי מאחורי מיז הנרייטה אשר זרקה אליי בפקודה, "אחריי גברתי." שתינו ירדנו במדרגות קרמיקה בוהקות מלובן, הנרייטה פתחה את דלת העץ הכבדה, הצבועה בחום כהה חזק ומעוטרת בעיטורי חריטה כבדים ומסולסלים, והובילה אותי אל חדר האוכל. בשולחן הארוך ישבו בני משפחתי, בראש השולחן ישב אבי המשופם וחמוץ הפנים, לידו אמי הרחומה והצנועה ומולה אחי הגדול ועטור השבחים. אני מהנהנת אל כולם עם ראשי ומתיישבת גם אני בין הכיסאות. אף אחד לא פוצה את פיו, השקט מוחלט עד שרונאלד, השף הצרפתי, נכנס אל חדר האוכל עם עגלה עמוסה במטעמים, "ברשותכם, אדון וגברת, וכמובן הילדים החמודים. הארוחה מוכנה." הוא הכריז, כמעט ומתרגש, כאילו הייתה זו פסגת שאיפותיו – להגיש לבני משפחת גרטווד ההגונה ארוחת צהריים. איזה כבוד נפל בחלקו. מדלת הכניסה הגדולה נכנסו המשרתות ומדיהן החסודים, הגישו לנו את מנות המזון הדשנות, חייכו חיוך מנומס, איחלו "ארוחה נעימה." והסתלקו מיד מן החדר יחד עם רונאלד ועגלתו הריקה. לאחר כל ההמולה אבי החמוץ אמר כמו בכל ארוחת צהריים את משפטו הקבוע, בקול סמכותי ומעט מרתיע: "אז ג'יימס, איך עבר עליך היום, בני?" "בסדר גמור, אבא, למדנו כמה שיעורים מאוד מעשירים במתמטיקה. אני מרגיש שאני משתפר בנושא." "כל הכבוד בן." אבי חייך חצי חיוך גאה, "מתמטיקה הוא מקצוע מבטיח, דבוק בו ודרכך תהיה סלולה. ומה איתך לוסי, בתי? איך עבר יומך?" "טוב תודה." השבתי, שיחות חסרות תוכן שכאלה יכולות לעייף אותי עד מאוד. "ספרי לנו על יומך." אמי שוב חייכה עוד חיוך רחום וטוב לב, המשדל אותי לתת את האינפורמציה הדרושה. "מסיבת התה עם שאר הבנות הייתה בסדר, שתינו תה." מלמלתי. "טוב מאוד, טוב מאוד. תה הוא משקה מצוין, הלוא כן? רונאלד!" אבי הכריז ורונאלד, השף, מיד פתח את הדלת, "כן אדוני?" "תוכל להכין קנקן של תה?" "הו, כמובן אדוני, תה אנגלי במיוחד בשבילך." רונאלד טס מחדר האוכל ולאחר שניות אחדות הופיע עם קנקן התה שאבי ביקש, הוא מזג לאבי ששתה בהנאה, "תודה רונאלד, תה מצוין. אתה רשאי ללכת." רונאלד קד קידה ושוב כמעט נמלט מן המטבח. מודעה גדולה הייתה תלויה בשער העיר, יחד עם עוד הצעות עבודה נוספות: "דרושים – מנקי ארובות! סכום מינימאלי, לינה ואוכל. העבודה תתבצע לערך חצי שנה – כולל עבודות שליחות נוספות." רשמתי את הכתובת על נייר מקומט שמצאתי בכיס מכנסיי. איש גבוה, לובש סחבות ולא מגולח פנה אליי, "מה גורם לך לחשוב שיקבלו ילדון כחוש כמוך לעבודה כזו?" "יקבלו, זה לא עניינך." עניתי בטון סתמי, הוא לא הראשון שזלזל בי. האיש פרץ בצחוק היסטרי, "ילדון קטן וטיפש, תחזור לבית הספר, אתה לא מתאים לעולם הזה." צחקתי איתו, אבל לא משמחה, צחקתי כי ידעתי שהוא צודק, ידעתי שזה לא העולם שלי, שאני שווה הרבה יותר מזה, שאני יכול ומסוגל אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות להוכיח, צחקתי כי כבר נמאס לי לחיות חיים של נזקק, או שורד, להוכיח כל הזמן שאני שווה דבר מה, צחקתי כי התפללתי תמיד שתהיה לי מסגרת משלי, אבל נכנסתי ויצאתי מבית הספר בשביל לעזור למשפחה העלובה בה אני חי. פוטנציאל לא ממומש. אני שומע את המונח הנורא הזה כל כך הרבה, כאילו קבעו את גורלי, כאילו אין לי עוד ייעוד או מטרה לשאוף אליה. אני מנקה הארובות שעוזר להוריו להתקיים וככה זה. עצרתי כרכרה בדרכי אל העיר, "שלום לך בחור צעיר, לאן תרצה?" אמר העגלון משועשע. "בית משפחת גרטווד." "אל הרוזנים אתה רוצה ללכת? ומה יש לך לחפש שם?" "עבודה." עניתי ישירות ומתיישב בכרכרה. "אתה?" הוא גיחך. "מישהו צריך לפרנס את המשפחה הארורה שלי." העגלון מחק את חיוכו מפניו לאיטו, "מצטער ילד על כך שאתה צריך לשאת נטל כה כבד על גבך." נשמע היה כי העגלון הבין אותי יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי, "ההתנצלות שלך לא תועיל לי." "ומה בדבר נסיעה חינם?" "אני לא צריך שום נדבה." "קח זאת כהתנצלות על הבורות שלי." הוא הסיט את ראשו והביט בי בעיניים טובות. "אם אתה מתעקש." מלמלתי לעברו וירדתי מן הכרכרה מיד מול בית הרוזנים, "תודה רבה אדוני." חייכתי עד כמה שיכולתי. "בהצלחה לך. קורצת מחומר טוב, אתה עוד תגיע ליעדך ומעבר להם, הבטחה של עגלון."
אהבתי בעיקר את כל הקטע של הרוזנים ושל החיים האלה.. העברת את זה ממש יפה ובאמת הרגשתי שאני שם או משהו.. כל הכבוד ותמשיכי לכתוב