היי אנשים..
אני חדשה כאן ושוקלת לההפך לחברה קובעה, אז חשבתי שאני אציג את עצמי.. אני נימן, בת 15 וחצי ממרילנד, ארה"ב... ואני שונאת את איך שההורים שלי מתנהגים אליי... ראיתי שיש אנשים ששמים פה יצירות שלהם, אז חשבתי לשים אחת משלי... זה התחלה לסיפור, ועדיין לא חשבתי על המשך. אני אשמח לדעות, הצעות, ורעיונות איך להמשיך... היא שכבה על המיטה בחדר ההוא, מזיעה, מותשת, מקווה שזה כבר ייגמר. עוד קצת… עוד ממש טיפה… צרחה. לא בדיוק צרחה, יותר כמו יבבה. כמו בכי של תינוק. לא כמו. בכי של תינוק. לפני כמה שנים היא שכבה במיטה אחרת, בחדר אחר, וחשבה על הרגע הזה. היא, כמובן, לא ידעה שהוא יגיע כל כך מהר. היא הייתה בת חמש עשרה. בחושך היא חשבה איך היא לא רואה את עצמה אמא בתוך שלוש שנים. שנתיים אפילו. זה לא הסתדר לה במוח. יש לימודים, ובגרויות, וצבא, ואוניברסיטה, ולמצוא עבודה. אחרי זה אפשר אולי לחשוב על ילד. אולי להתחתן קודם. היא אהבה את הרעיון הזה יותר. קודם להתחתן, ואחר כך ילד. כלפי חוץ היא הייתה מורדת, שונה, מיוחדת. הרי היא הייתה בהריון, ילדה כבר, ורק בת 17. אומרים שהיא הראשונה מבית הספר שלה שנכנסה להריון בגיל כל כך צעיר. היא לא מאמינה לזה כל כך. היא זוכרת לפני כמה שנים שאחיה הגדול, שלמד באותו בצפר כשהיה בגילה, חזר הביתה עם סיפור שילדה אחת פתאום עזבה את בית הספר. נשרה. ככה סתם. המון אמרו שהיא עברה דירה, אולי עזבו את הארץ בגלל המצב, אבל זה לא הגיוני. היא הייתה בטוחה שהיא ראתה אותה עוד אחרי התקרית הזאת. בתוכה היא חוזרת אחורה, חושבת על התחושות וההרגשות שהיא עברה בזמן הזה. זמן כל כך קצר, זה נראה פתאום. אבל זה היה תשעה חודשים. יום אחד את בסדר, שום דבר לא שונה בך מכולם. יום אחרי זה המחזור שלך מאחר, ותוך זמן קצר את מודאגת ועושה בדיקת הריון. וזה יוצא חיובי. אז את הולכת לרופאה שלך, והיא אומרת לך שכן, את בהריון, ויש לך בחירה. את יכולה לעשות הפלה, עודלא מאוחר. את יכולה ללדת אם את רוצה, וגם אז יש אפשרויות. את יכולה למסור את התינוק שלך לאימוץ או שאת יכולה לגדל אותו. היא החליטה לא לעשות הפלה. אמנם הא הייתה רק קצת אחרי יום ההולדת ה-16 שלה באותו זמן, אבל עקרונות היו לה מאז שהיא ילדה קטנה. זה לא שהיא נגד הפלות. היא פשוט לא יכלה לחשוב ל האפשרות הזאת. היא גם החליטה לא למסור את התינוק לאימוץ. יותר מדי בירוקרטיה. בכלל, היא עשתה משה לא בסדר, אבל זה לא אשמת התינוק שלה. היא לא צריכה לגרום לו לסבול את המעבר במערכת הזאת. כמה חודשים אחרי, כשכבר ראו קצת בטן ואי אפשר היה לחשוב שהיא סתם עלתה במשקל פתאום, היא הלכה ברחוב עם חברות. פתאום עלה הנושא של הריון. היא הרגישה שאולי זה אשמתה, שהיא הייתה צריכה להסביר לחברות שלה מה זה, ואיך זה הולך לקרות והכל. אבל לא. הן נכנסו לגן ציבורי ועל אחד הספסלים הן ניהלו את אחת השיחות העמוקות ביותר במהלך החברות שלהן. שלושתן ישבו שם מולה, ליהי, אלונה, ושחר. ורק יעל הרגישה קצת לא במקום. פתאום זה היה כאילו זה שני מחנות. הן, והיא. וכאילו הן נגדה. אבל היא הסבירה ככל יכולתה. היא הסבירה שכנראה הקונדום נקרע, או שמשהו אחר לא היה בסדר. אולי הגלולות שלה. שחר אמרה שהיא מרגישה מוזר להסתובב עם יעל עכשיו, כי כולם חושבים עליה בתור החברה של זאת שנכנסה להריון. הילי ואלונה רק הנהנו, אבל יעל ידעה שהן מרגישות אותו הדבר. המבטים של האמהות שהיו בגן עם הילדים שלהן היו כאלה שיעל עדיין לא יכולה לשכוח. מבטים חודרים, כאלה שמבהירים לך שאת לא שייכת לשם, שאת במצב הלא נכון, בזמן הלא נכון, וכנראה עם התינוק הלא נכון. היה כבר בטוח שעם האבא הלא נכון. "יעל?" הקול של האחות החזיר אותה פתאום לא רק לחדר הלידה אלא גם לעובדה שהיא ילדה עכשיו. יעל רק התסתכלה עליה בעינייפ פתוחות עד כמה שיכלה. "זאת בת." אמרה איילת. האחות. היא נשמעה קצת מהוססת, אבל יעל חשבה שאולי היא רק דמיינה. שוב היא שקעה במחשבות שלה, הפעם חושבת על זה שרגע אחד היא בהריון, ורגע אחר היא לא. היא כבר התרגלה לבטן, אבל עכשיו איך מתרגלים לתינוק? איילת אמרה שהם ניקו את התינוקת, והביאה אותה ליעל. היא לא הרגישה שום דבר מיוחד כשהיא החזיקה אותה. לא מיד, לפחות. זה נורא הטריד אותה. היא כבר חשבה שמשהו לא בסדר איתה, שהיא אמא לא טובה. "חשבת על שם?" איילת שאלה אותה. כן, היא חשבה על שם. רוני. היא נורא רצתה לקרוא לבת שלה רוני. בגלל השיר. אולי פעם היא תסביר לה שזה השיר שהיה ברקע כשהיא, בטעות, התחילה את מסעה לעולם. היא חשבה כבר על איך להסביר לה שהיא טעות. שהיא לא הייתה אמורה לקרות. שאם היא לא הייתה נולדת, יעל עוד הייתה על המסלול הנכון. שום רעיונות לא עלו לה לראש בקשר לזה. בעצם, היא חשבה, אולי רוני זה לא שם כל כך טוב. יותר מדי היסטוריה. אולי דניאל? כן. דניאל. "איילת…" יעל אמרה. איילת רק הסתכלה עליה במבט הכי אוהד שהיא יכלה. "אני לא יכולה להחליט בין שני השמות שאני רוצה. אני לא יודעת אם עדיף רוני או דניאל." "זה פשוט." לאיילת תמיד היו פתרונות פשוטים. בגלל זה כל היולדות אהבו אותה. היא לא סיבכה דברים יותר משהם כבר היו. "תני לה שני שמות. לי יש שניים." כן, שני שמות זה רעיון טוב. ככה היא תוכל לבחור.
אני חדשה כאן ושוקלת לההפך לחברה קובעה, אז חשבתי שאני אציג את עצמי.. אני נימן, בת 15 וחצי ממרילנד, ארה"ב... ואני שונאת את איך שההורים שלי מתנהגים אליי... ראיתי שיש אנשים ששמים פה יצירות שלהם, אז חשבתי לשים אחת משלי... זה התחלה לסיפור, ועדיין לא חשבתי על המשך. אני אשמח לדעות, הצעות, ורעיונות איך להמשיך... היא שכבה על המיטה בחדר ההוא, מזיעה, מותשת, מקווה שזה כבר ייגמר. עוד קצת… עוד ממש טיפה… צרחה. לא בדיוק צרחה, יותר כמו יבבה. כמו בכי של תינוק. לא כמו. בכי של תינוק. לפני כמה שנים היא שכבה במיטה אחרת, בחדר אחר, וחשבה על הרגע הזה. היא, כמובן, לא ידעה שהוא יגיע כל כך מהר. היא הייתה בת חמש עשרה. בחושך היא חשבה איך היא לא רואה את עצמה אמא בתוך שלוש שנים. שנתיים אפילו. זה לא הסתדר לה במוח. יש לימודים, ובגרויות, וצבא, ואוניברסיטה, ולמצוא עבודה. אחרי זה אפשר אולי לחשוב על ילד. אולי להתחתן קודם. היא אהבה את הרעיון הזה יותר. קודם להתחתן, ואחר כך ילד. כלפי חוץ היא הייתה מורדת, שונה, מיוחדת. הרי היא הייתה בהריון, ילדה כבר, ורק בת 17. אומרים שהיא הראשונה מבית הספר שלה שנכנסה להריון בגיל כל כך צעיר. היא לא מאמינה לזה כל כך. היא זוכרת לפני כמה שנים שאחיה הגדול, שלמד באותו בצפר כשהיה בגילה, חזר הביתה עם סיפור שילדה אחת פתאום עזבה את בית הספר. נשרה. ככה סתם. המון אמרו שהיא עברה דירה, אולי עזבו את הארץ בגלל המצב, אבל זה לא הגיוני. היא הייתה בטוחה שהיא ראתה אותה עוד אחרי התקרית הזאת. בתוכה היא חוזרת אחורה, חושבת על התחושות וההרגשות שהיא עברה בזמן הזה. זמן כל כך קצר, זה נראה פתאום. אבל זה היה תשעה חודשים. יום אחד את בסדר, שום דבר לא שונה בך מכולם. יום אחרי זה המחזור שלך מאחר, ותוך זמן קצר את מודאגת ועושה בדיקת הריון. וזה יוצא חיובי. אז את הולכת לרופאה שלך, והיא אומרת לך שכן, את בהריון, ויש לך בחירה. את יכולה לעשות הפלה, עודלא מאוחר. את יכולה ללדת אם את רוצה, וגם אז יש אפשרויות. את יכולה למסור את התינוק שלך לאימוץ או שאת יכולה לגדל אותו. היא החליטה לא לעשות הפלה. אמנם הא הייתה רק קצת אחרי יום ההולדת ה-16 שלה באותו זמן, אבל עקרונות היו לה מאז שהיא ילדה קטנה. זה לא שהיא נגד הפלות. היא פשוט לא יכלה לחשוב ל האפשרות הזאת. היא גם החליטה לא למסור את התינוק לאימוץ. יותר מדי בירוקרטיה. בכלל, היא עשתה משה לא בסדר, אבל זה לא אשמת התינוק שלה. היא לא צריכה לגרום לו לסבול את המעבר במערכת הזאת. כמה חודשים אחרי, כשכבר ראו קצת בטן ואי אפשר היה לחשוב שהיא סתם עלתה במשקל פתאום, היא הלכה ברחוב עם חברות. פתאום עלה הנושא של הריון. היא הרגישה שאולי זה אשמתה, שהיא הייתה צריכה להסביר לחברות שלה מה זה, ואיך זה הולך לקרות והכל. אבל לא. הן נכנסו לגן ציבורי ועל אחד הספסלים הן ניהלו את אחת השיחות העמוקות ביותר במהלך החברות שלהן. שלושתן ישבו שם מולה, ליהי, אלונה, ושחר. ורק יעל הרגישה קצת לא במקום. פתאום זה היה כאילו זה שני מחנות. הן, והיא. וכאילו הן נגדה. אבל היא הסבירה ככל יכולתה. היא הסבירה שכנראה הקונדום נקרע, או שמשהו אחר לא היה בסדר. אולי הגלולות שלה. שחר אמרה שהיא מרגישה מוזר להסתובב עם יעל עכשיו, כי כולם חושבים עליה בתור החברה של זאת שנכנסה להריון. הילי ואלונה רק הנהנו, אבל יעל ידעה שהן מרגישות אותו הדבר. המבטים של האמהות שהיו בגן עם הילדים שלהן היו כאלה שיעל עדיין לא יכולה לשכוח. מבטים חודרים, כאלה שמבהירים לך שאת לא שייכת לשם, שאת במצב הלא נכון, בזמן הלא נכון, וכנראה עם התינוק הלא נכון. היה כבר בטוח שעם האבא הלא נכון. "יעל?" הקול של האחות החזיר אותה פתאום לא רק לחדר הלידה אלא גם לעובדה שהיא ילדה עכשיו. יעל רק התסתכלה עליה בעינייפ פתוחות עד כמה שיכלה. "זאת בת." אמרה איילת. האחות. היא נשמעה קצת מהוססת, אבל יעל חשבה שאולי היא רק דמיינה. שוב היא שקעה במחשבות שלה, הפעם חושבת על זה שרגע אחד היא בהריון, ורגע אחר היא לא. היא כבר התרגלה לבטן, אבל עכשיו איך מתרגלים לתינוק? איילת אמרה שהם ניקו את התינוקת, והביאה אותה ליעל. היא לא הרגישה שום דבר מיוחד כשהיא החזיקה אותה. לא מיד, לפחות. זה נורא הטריד אותה. היא כבר חשבה שמשהו לא בסדר איתה, שהיא אמא לא טובה. "חשבת על שם?" איילת שאלה אותה. כן, היא חשבה על שם. רוני. היא נורא רצתה לקרוא לבת שלה רוני. בגלל השיר. אולי פעם היא תסביר לה שזה השיר שהיה ברקע כשהיא, בטעות, התחילה את מסעה לעולם. היא חשבה כבר על איך להסביר לה שהיא טעות. שהיא לא הייתה אמורה לקרות. שאם היא לא הייתה נולדת, יעל עוד הייתה על המסלול הנכון. שום רעיונות לא עלו לה לראש בקשר לזה. בעצם, היא חשבה, אולי רוני זה לא שם כל כך טוב. יותר מדי היסטוריה. אולי דניאל? כן. דניאל. "איילת…" יעל אמרה. איילת רק הסתכלה עליה במבט הכי אוהד שהיא יכלה. "אני לא יכולה להחליט בין שני השמות שאני רוצה. אני לא יודעת אם עדיף רוני או דניאל." "זה פשוט." לאיילת תמיד היו פתרונות פשוטים. בגלל זה כל היולדות אהבו אותה. היא לא סיבכה דברים יותר משהם כבר היו. "תני לה שני שמות. לי יש שניים." כן, שני שמות זה רעיון טוב. ככה היא תוכל לבחור.
