מלאכית בקריז האחת
New member
היי אנשים
אני עוברת תקופה לא קלה, קשה לי להיכנס לכאן אני מרגישה שכאן זה המקום בו אני צריכה להתעמת עם החרדות ואין לי כוח, אני יושבת כל יום כמעט וקוראת את כל הדברים שאתם כותבים ולא מסוגלת לכתוב, כבר שום דבר לא משמח אותי ואני מרגישה שאני צריכה לשכנע את עצמי כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה אני חושבת שהגעתי לשלב בו כבר אין לו כח לומר לעצמי "אני מקבלת את החרדה היא חלק ממני" לא רוצה אותה!!! לא רוצה שתהיה חלק ממני, לא רוצה לעבור 200 מדורי גהינום כדי לבצע נסיעה כל כך פשוטה עם הילדים, או לנסוע מחוץ לעיר לבד, למה???? זה לא פייר שלאיש אחר הדבר כל כך פשוט בא לו לנסוע הוא פשוט נוסע בלי מיליון תיכננונים למה דווקא בי אלוהים הזה בחר מה עשיתי כל כך רע כדי לקבל את זה, שנים חשבתי שאולי בגלל שהייתי ילדה מרדנית, עושה מה שבא לי מתי שבא לי ואיך שבא לי להורים שלי היה לא קל איתי ואני מתחילה להאמין שאולי זה העונש שלי, לא יעזור כלום כל מה שאעשה כל הטיפולים שאלך כל התרופות שאקח תמיד היא (חרדה) תישאר שם תמיד אצטרך להתמודד איתה ולנסות להכניע אותה אבל משום מה אני מרגישה שהיא מכניעה אותי ולא עוזבת אותי, כל כך מתוסכלת כועסת על כל העולם וכל הסובבים אותי סובלים ממני מסכנים לפעמים אני חושבת שעדיף להם שאני אעלם מסכנים הילדים האלה מה הם צריכים אמא כזו, מי בכלל נתן לי את הזכות להיות אמא כשאני סובלת מדבר כזה. היום זה יום הפטירה של אבי הייתי בבית קברות בבוקר מנסה להיזכר בקול שלו לא שוכחת לעולם את הפנים שלו בשעות האחרונות כאילו מבקש "אלוהים תתן לי להישאר רק עוד קצת" איזה מין אלוהים זה לוקח בלי לשאול אף אחד פשוט לוקח ומשאיר אותנו כאן להתמודד ולשאול כל כך הרבה שאלות. אני כאן מצטערת שאני לא יכולה לעודד ולהגיב
אני עוברת תקופה לא קלה, קשה לי להיכנס לכאן אני מרגישה שכאן זה המקום בו אני צריכה להתעמת עם החרדות ואין לי כוח, אני יושבת כל יום כמעט וקוראת את כל הדברים שאתם כותבים ולא מסוגלת לכתוב, כבר שום דבר לא משמח אותי ואני מרגישה שאני צריכה לשכנע את עצמי כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה אני חושבת שהגעתי לשלב בו כבר אין לו כח לומר לעצמי "אני מקבלת את החרדה היא חלק ממני" לא רוצה אותה!!! לא רוצה שתהיה חלק ממני, לא רוצה לעבור 200 מדורי גהינום כדי לבצע נסיעה כל כך פשוטה עם הילדים, או לנסוע מחוץ לעיר לבד, למה???? זה לא פייר שלאיש אחר הדבר כל כך פשוט בא לו לנסוע הוא פשוט נוסע בלי מיליון תיכננונים למה דווקא בי אלוהים הזה בחר מה עשיתי כל כך רע כדי לקבל את זה, שנים חשבתי שאולי בגלל שהייתי ילדה מרדנית, עושה מה שבא לי מתי שבא לי ואיך שבא לי להורים שלי היה לא קל איתי ואני מתחילה להאמין שאולי זה העונש שלי, לא יעזור כלום כל מה שאעשה כל הטיפולים שאלך כל התרופות שאקח תמיד היא (חרדה) תישאר שם תמיד אצטרך להתמודד איתה ולנסות להכניע אותה אבל משום מה אני מרגישה שהיא מכניעה אותי ולא עוזבת אותי, כל כך מתוסכלת כועסת על כל העולם וכל הסובבים אותי סובלים ממני מסכנים לפעמים אני חושבת שעדיף להם שאני אעלם מסכנים הילדים האלה מה הם צריכים אמא כזו, מי בכלל נתן לי את הזכות להיות אמא כשאני סובלת מדבר כזה. היום זה יום הפטירה של אבי הייתי בבית קברות בבוקר מנסה להיזכר בקול שלו לא שוכחת לעולם את הפנים שלו בשעות האחרונות כאילו מבקש "אלוהים תתן לי להישאר רק עוד קצת" איזה מין אלוהים זה לוקח בלי לשאול אף אחד פשוט לוקח ומשאיר אותנו כאן להתמודד ולשאול כל כך הרבה שאלות. אני כאן מצטערת שאני לא יכולה לעודד ולהגיב
זיכרי, כשאישה הופכת לאם, חלק מהיותה אם הוא אשמה !!!! יש מין אידיאל שנראה כי הוא מה שאנחנו רוצות להיות וכמובן בלתי אפשרי להיות בו.. מלאכית קטנה 
