היי את
את שם? את בכלל חיה? כי לא שמעתי ממך בזמן האחרון. איך זה שם עמוק בפנים? איך זה להיות מכורבלת כל כך בשקט? היי את! אני מתגעגעת אליך. אני כבר לא זוכרת איך את נראית, מה המחשבות שלך, שהן כבר לא המחשבות שלי. אני התפשרתי. התפשרתי על החלום. העדפתי את הבטחון, העבודה המובטחת, גם אם היא אכלה אותי עד כלות, ואני נשארת גם אם היא גורמת לי להרגיש כל כך רקובה. ואת, מסתכלת עלי בהשתאות, במן סימן שאלה גדול על הפנים, שכאילו אומר.. אבל הבטחת! אמרת שלא תאכזבי. שלא תתני לחלום שלנו למות. כשהייתי את, והאמנתי בפיות ושדים וטוב ורע ותמיד חשבת שהסוף חייב להיות טוב. ועכשיו, אני מי שאני. ואני צינית, אני יודעת שהסוף לא יהיה טוב. מקסימום - לא רע. והחלום שלנו. כל כך הרבה אנשים מסביבנו מגשימים אותו, ורק אנחנו עומדות בצד. את מנסה לנער אותי, ולזרוק אותי , לצעוק עלי, אבל יותר חשוב לי העתיד, צריך לוותר על תענוגות בשביל העתיד. כדי שיהיה אוכל, כדי שיהיה כסף להגשים חלומות, אבל מרוב צבירה של כסף, מתי נגשים? ואם נעזוב את העבודה, מה איתו? הוא מוכן להסתדר בלעדנו חודש חודשיים, אבל יותר מזה? לא. ואנחנו מבינות אותו. המון הבנה יש לנו אליו, הוא כל כך מבין ותומך, שהוא גורם לנו לדחות עוד ועוד את החלום. אז אני שואלת אותך, תגידי לי, החלום הזה? הוא יכול להיות מציאות? אני יכולה להגשים אותו בלי לוותר על החיים שלי? ואם תגיעי לשם, ותראי שזו היתה מן בריחה, מן חלום של "ברגע שנגיע לשם, הכל יסתדר, וכל הבעיות יפתרו", ובכלל, הן לא יפתרו, הן ימשיכו להיות, רק בארץ אחרת, עם שפה אחרת. היי את, את תהיי מסוגלת לסלוח לי אם אאכזב אותך שוב? היי את, את חיה? את כאן? אל תעזבי אותי
את שם? את בכלל חיה? כי לא שמעתי ממך בזמן האחרון. איך זה שם עמוק בפנים? איך זה להיות מכורבלת כל כך בשקט? היי את! אני מתגעגעת אליך. אני כבר לא זוכרת איך את נראית, מה המחשבות שלך, שהן כבר לא המחשבות שלי. אני התפשרתי. התפשרתי על החלום. העדפתי את הבטחון, העבודה המובטחת, גם אם היא אכלה אותי עד כלות, ואני נשארת גם אם היא גורמת לי להרגיש כל כך רקובה. ואת, מסתכלת עלי בהשתאות, במן סימן שאלה גדול על הפנים, שכאילו אומר.. אבל הבטחת! אמרת שלא תאכזבי. שלא תתני לחלום שלנו למות. כשהייתי את, והאמנתי בפיות ושדים וטוב ורע ותמיד חשבת שהסוף חייב להיות טוב. ועכשיו, אני מי שאני. ואני צינית, אני יודעת שהסוף לא יהיה טוב. מקסימום - לא רע. והחלום שלנו. כל כך הרבה אנשים מסביבנו מגשימים אותו, ורק אנחנו עומדות בצד. את מנסה לנער אותי, ולזרוק אותי , לצעוק עלי, אבל יותר חשוב לי העתיד, צריך לוותר על תענוגות בשביל העתיד. כדי שיהיה אוכל, כדי שיהיה כסף להגשים חלומות, אבל מרוב צבירה של כסף, מתי נגשים? ואם נעזוב את העבודה, מה איתו? הוא מוכן להסתדר בלעדנו חודש חודשיים, אבל יותר מזה? לא. ואנחנו מבינות אותו. המון הבנה יש לנו אליו, הוא כל כך מבין ותומך, שהוא גורם לנו לדחות עוד ועוד את החלום. אז אני שואלת אותך, תגידי לי, החלום הזה? הוא יכול להיות מציאות? אני יכולה להגשים אותו בלי לוותר על החיים שלי? ואם תגיעי לשם, ותראי שזו היתה מן בריחה, מן חלום של "ברגע שנגיע לשם, הכל יסתדר, וכל הבעיות יפתרו", ובכלל, הן לא יפתרו, הן ימשיכו להיות, רק בארץ אחרת, עם שפה אחרת. היי את, את תהיי מסוגלת לסלוח לי אם אאכזב אותך שוב? היי את, את חיה? את כאן? אל תעזבי אותי
