לשאוף זה דבר נפלא.
כרגע למדתי על האידיאל האקזיסטנציאליסטי (גישה בפסיכולוגיה):
"הקשתים הטובים מכוונים חיצם לנקודה גבוהה ורחוקה במיוחד, לא בגלל שהם רוצים להגיע אליה, אלא בגלל שאולי כך יצליחו לפגוע במטרות האמיתיות שלהן".
BMI25 בדרך כלל נחשב לבריא. כמובן שאם יתברר שעבורך הוא לא בריא, וכבר ב-BMI27 את נראית כמו מחלה מהלכת על שתיים, תסיקי את המסקנות של מה נכון בשבילך.
אבל כעיקרון זו שאיפה נכונה, וטוב גם להגיע לשם.
להישאר פתוחים גם ל-BMI אחר, בהתאם ליכולת, כדי לא להגיע למצב של מחיקת רצונות חשובים באישיות מול האידיאל הבלתי מתפשר הזה.
כלומר לא להפוך מטרה זו לאליל המקודש ביותר בחייך. אחרת נהיים אנורקטיים גם ב-BMI25, למרות שהוא רחוק מאוד מתת משקל. אנורקסיה זה לא משקל, זו חשיבה חולנית.
אני אוהבת את הרעיון של קובי, שאדם צריך לשאוף למשקל שבו הוא מרגיש טוב עם עצמו.
כמובן שאם אדם מרגיש טוב עם עצמו רק ב-BMI19, זו בעיה של חולי, חשיבה חולה מאוד. חוסר קשה בהערכה עצמית ואהבה עצמית. זה נטו הרס עצמי. כמובן שצריך לרפא את זה ולא לשאוף לזה או לפעול על זה.
כמו שאשה מאוהבת בגבר תפוס, או שלא רוצה בה, או בלתי אפשרי אחר (עקב ההרס העצמי שבנפשה). אוקי, זו ההרגשה שלה, כך היא מרגישה, אבל כדי להיות מאושרת היא צריכה ללמוד לוותר ולשנות אותה להרגשה שתעשה אותה מאושרת יותר, עם בן זוג אפשרי ואמיתי יותר.
אז אדם צריך לשאוף למשקל שבו הוא יכול להיות בריא ומאושר. ולדעת לאהוב את עצמו במשקל הזה ולהרגיש טוב עם עצמו שם! גם אם אין שם "מותני סקארלט אוהרה".
ועוד דבר - תיהני בינתיים מהפרחים שבדרך למטרה
.