את זה העבירה לי בחורה , ארוך אך משמעותי
הסיפור שלי קצת ארוך אבל אני מרגישה שההורים שלי ממררים לי את החיים והופכים אותי לבנאדם רע ואני כבר לא יודעת מה לעשות! כיום אני בת 25 אני האחות הגדולה בבית יש לי 2 אחים קטנים אני עובדת בעבודה מסודרת, גרה עם בן זוגי מכלכלת את עצמי משלמת עבור לימודיי ומבקשת לעתים רחוקות עזרה מהוריי,כשהייתי קטנה ההורים שלי היו הורים מאוד קשים.
אבא שלי אף פעם לא חיבק וגם היום הוא לא מחבק ולא אומר דברים טובים, אני זוכרת מאבא שלי משפט אחד שמלווה אותי כל יום "ילדים הם אויבים". אבי הוא בנאדם שלא מוכן להודות בטעויותיו הוא היה אבא נוקשה, ותמיד דאג להזכיר לנו שהוא עבד ופרנס אותנו.
אמא שלי כשהייתה צעירה הייתה לוקחת ממני ונותנת למישהו אחר, היה לה חשוב מאוד לשמור על הדימוי שלה! בבית היא מתנהגת כילדה קטנה אבל בחוץ מול אנשים הייתה מציגה את עצמה בתור אישה טובה ובוגרת ואמא דואגת.
מגיל קטן ההורים שלי דרשו ממני לנקות, לשמור על האחים, להצליח בלימודים, להקשיב להם, להתייעץ איתם להיות הבת המושלמת.
באמת גדלתי להיות ילדה אחראית ובוגרת שעושה הכל כדי שאימא ואבא יהיו מרוצים, לקח לי מס' שנים להבין שאני צריכה לעשות רק את עצמי מאושרת ולא אותם כי זו משימה בלתי אפשרית ואם אמשיך להתחשב רק בהם אאבד את עצמי. כשהייתי קטנה קיבלתי מהוריי דברים יותר חומריים אני מתכוונת לנעליים ובגדים ודברים שניתן לקנות בכסף אבל לא חום ואהבה. גם את הדברים האלה לא קיבלתי בחינם, בשביל כל דבר הייתי צריכה להתנהג בהתאם להיות ילדה טובה וחכמה לתת דוגמא לאחים שלי.
למרות החינוך הקשה נהניתי מההורים שלי יותר בילדותי מאשר כיום.
כשהגעתי לגיל 16 שמתי לב שההורים שלי מתנהגים כמו ילדים קטנים ואילו אני הבוגרת בבית.(אמי הודתה בפניי שזה אכן כך)
אמא אף פעם לא פירגנה העבירה ביקורות ואבי רקד לפי החליל שלה הוא אף פעם לא עוצר אותה גם כשהיא טועה. הם אנשים שחושבים שחייבים להם, שכל מה שמגיע לי וכל מה שהוא שלי, אז הוא גם שלהם ומגיע להם.
חשוב לי לציין שאמי חלתה במחלה לפני מס' שנים קיבלה ממני תמיכה מלאה ומבני המשפחה למזלנו היא לא עברה טיפולים קשים וזאת הודות לכך שהכרחתי אותה ללכת להיבדק וכך היא גילתה את המחלה ממש בתחילתה. לאחר שהבריאה היא האשימה אותי במחלתה, בגלל שהכרחתי אותה ללכת להיבדק והיא גילתה את מה שגילתה, אני לא יכולה לתאר לכם את כאב ליבי! כך סבלתי שנים של השפלות בגלל שהיא חולה בגלל שהיא עייפה בגלל עוד הרבה סיבות ותמיד התנצלתי ותמיד ניגשתי והבלגתי כל דבר רע שקורה לה זה לא בגללה זה בגלל אחרים ההחלטות שלה הן תמיד הנכונות ביותר. ככל שהתבגרתי שמתי לב שהם לא מפרגנים ולא מעודדים אם קורה לנו משהו טוב - להם רע, אם אנחנו מצליחים בכוחות עצמנו, זה לא טוב כי לא התייעצנו איתם לפני כן!
ההורים שלי עשו ועושים המון טעויות, ואני מנסה לעזור להם ומדברת איתם המון זה מספיק בדיוק לחודש.
בתקופה האחרונה שמתי לב לכך שכאני רבה עם אמי, אבי ישר מתערב הוא מתנהג כמו אויב שמחכה שתהיה מלחמה, הוא אוהב שהילדים רבים עם אמא הוא לא אוהב שאנחנו מסתדרים איתה, הוא מרגיש שהילדים תופסים את המקום שלו, מרגיש שאנחנו דורשים מאימא יחס ושהיחס הזה לא מגיע לנו בכלל.
מרגיש לי כבר הרבה זמן שנמאס להם לדאוג לילדים ושאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו אבל גם להם ואם לא נעשה זאת אז מקומנו לא בבית.
הם תמיד רבו ועדיין רבים מול הילדים,זה מאוד משפיע עלי ויש לי פחד תמידי שאלה יהיו היחסים שלי עם בן זוגי בעתיד.
אני לא חושבת שאני הבת המושלמת במהלך השנים אזרתי אומץ לענות ולהתחצף ולנתק קשר אפילו אם צריך, ולפני כשנתיים יצאתי מהבית וגרתי לבד הרגשתי שבבית אני נחנקת מכל הביקורות והדרישות ושלא הייתה לי פרטיות! אבל מבפנים תמיד הרגשתי שזה נמאס פשוט אין לי כוחות לריב יותר.
אימי תמיד מזכירה לנו שהיא חולה ואסור לעצבן אותה שאם לא נקשיב לה אז יהיו לנו ילדים רעים כמונו ומאחלת לנו כל הזמן קשיים ודברים רעים כדי שנצטרך לפנות אליה.
תמיד כשאמי הייתה זקוקה לעזרה התייצבתי ועשיתי כל מה שביקשה ואני לא מנפנפת בזה פשוט רוצה טיפת הערכה! במשך הרבה שנים שתקתי, הבלגתי, סלחתי, ביקשתי סליחה, התנצלתי, גישרתי ! היום פשוט נמאס לי. אני אמורה להתחתן בסוף השנה אני ובן זוגי הודענו ל2 הצדדים שאנחנו לא מבקשים עזרה כלכלית מאף אחד ושנסתדר בכוחות עצמנו ההורים שלו מפרגנים ונהדרים ומציעים כל עזרה אפשרית, ואילו הוריי עסוקים בריבים וענייני כבוד הם לא עוזרים לי בדברים הכי קטנים. לא מעודדים ודי מדכאים אותי מהיום שהודענו להם שאני מתחתנת אמי כל הזמן מאיימת עלי שלא תגיע לחתונה אם אתנהג אליה בחוסר כבוד ואבא שלי נגרר אחריה. הם שמו לב שמאז שאני חיה עם בן זוגי וכיף לי ושאני מאושרת אז אני מתמקדת בדברים אחרים ולא מתעסקת יותר בריבים ותככים אז הם החליטו להכפיש את שמי הם מספרים לדודים שלי שמאוד מכבדים אותי ששכחתי מאיפה באתי... ושהרמתי את האף שלי.. ושאני מתנהגת כמו "אשכנזייה".
ניתקתי איתם קשר כבר קרוב לחודשיים ואני מרגישה טוב עם עצמי! לא כואב לי יותר, אני רואה שהם שמו לב לשינוי שבי ומרגישים שלא יכולים לשלוט בי לכן הם חסרי אונים.
אמי חגגה לא מזמן יומהולדת 50 ולא הזמינה אותנו, בן זוגי ביקש שנלך ונכבד אותה ואכן הלכנו חשבתי שהגעתי לשם היא סוג של הצהרת כוונות בואו נשלים בואו נפסיק עם המלחמה אבל ממש לא...
הם יצרו קשר עם בן זוגי... מין שיחת יחסינו לאן טענו שאני בת רעה ועשיתי להם הרבה דברים רעים ושהם מרגישים לא רצויים (הוא פאקינג בעלי לעתיד מי עושה דברים כאלה?) הרמתי אליהם טלפון וביקשתי שיניחו לי ושמצידי לא ייראו את הפרצוף שלהם בחתונה שלי, את הדבר הזה עשיתי מתוך מחשבות על העתיד מה יקרה כשיהיו לי ילדים היא תערב את כולם בריבים שלנו? תנטור טינה למשפחה שלי?
אני לא יודעת אם זה הצעד החכם אבל אני מרגישה סוג של תחושת ניקיון וטוהר הם הורסים לי את החיים ומביאים אותי למצבים שקשה לי להתמודד איתם, לא רוצה יותר אנשים כאלה בחיים שלי! הם לא מתנהגים כמו הורים, אף פעם לא ראיתי בית שבו ההורים דורשים כבוד וסליחה והתחשבות אבל מתנהגים כמו ילדים בגן...האחים שלי גם הפסיקו לשתוק ופשוט עונים להם.
קראתי פה בכמה פוסטים שלא ניתן לשנות את הורינו... אני לא רוצה לשנות אותם יותר! משנה את עצמי. האם זה הדבר הנכון
