ממוש, בוקר טוב...
(ארוך....) להיות מסוגל לראות ולזהות מה קורה אצל מישהו אחר ביחס לנושא מסוים, זו רק חצי מהמלאכה. הצורך בשליטה הוא אחד הצרכים הקיומיים ביותר בכל בן-אדם. בעצם, גם בך וגם בי יש צורך בשליטה. בכל אחד זה קיים. דוגמאות? כשאני מתרגזת על הילד שלי ומעירה לו בפעם המאה על הבלגאן שהוא עושה, זה ביטוי של הצורך שלי בשליטה - לי יש צורך לראות את הסביבה המיידית שלי, נגיד הסלון, מסודרת. יש בזה משהו, לפחות סביבתי, שנותן לי להרגיש טוב. סוג של ביטחון שכל דבר נמצא במקום. אני אפילו עלולה להישמע יותר תקיפה ומתמרדת כשנהייה בלגאן גדול אחרי שסידרתי וניקיתי במשך שעות, ותכף מגיעים אורחים. האם זה בגלל שיש לי גם צורך שהאורחים שלי יראו את ה"טריטוריה" שלי מסודרת? שהאורחים שלי ירגישו שיש לי שליטה על הטריטוריה שלי? - אני חושבת שכן. נכון שסדר וניקיון ומראה נעים של בית הוא בחלקו נורמה ובחלקו מודעות להיגיינה. אבל בחלק העמוק יותר יש בזה גם אמירה פנימית. הריהוט שאנחנו בוחרים, האופן שבו אנחנו מסדרים - כל אחד את ביתו, זה קשור גם עם צורך בשליטה. עכשיו, מה "פשע" הבן שלי, שהוא צריך לקבל הערות שנובעות מהצורך שלי בשליטה? הוא רק רצה לשחק עם הלגו. לא עלה על דעתו לערער לי את השליטה. ובטח גם אין לו מושג מה הקשר בין זה שהוא משחק, ובין זה שאני התרגזתי. לכן, כשהוא מסתכל עלי, הוא לא יכול לראות בתוכי את הצורך שלי בביטחון. הוא יכול לראות רק את אמא מבטאת התרגזות שלא קשורה אליו. כך זה גם אצלך. גם בך יש את הצורך בביטחון, את הצורך בשליטה על עולמך. את בעצמך אומרת שאת מוכנה בציפורניים שלופות כדי להגן על הטריטוריה שלך. נכון שהצורך בשליטה מתבטא פעמים רבות בגילויים של כעס, (בדיוק כמו שאני כעסתי על הבן שלי, ואני מתרגזת גם על דברים או אנשים אחרים ש"מערערים" את הטריטוריה שלי). אולי, כשקצת קל יותר להבין שצורך בשליטה מקורו פחד מערעור הביטחון, ושזה משהו שקורה גם לנו כל הזמן, קל יותר לא להיפגע מגילויים של כעס שמופנים כלפינו. ממוש, עכשיו מגיע החלק הקשה... הדוגמה של אחותו: היא שתלטנית - הנוכחות שלי עירערה לה את השליטה - כנראה שיש בו יסוד חזק מאוד ששמר לה על ביטחון - אני (לא ביודעין ובטח לא בזדון) שמטתי את "שטיח הביטחון" מתחת לרגליה - עכשיו היא כועסת עלי - ומנסה להשתלט על שנינו - כשזה לא מצליח לה היא כועסת יותר - היא לא מרפה כי היא לא יודעת איך - אני מתעצבנת נורא כי המעשים שלה מערערים לי את השליטה שלי על חיי - ועכשיו בגלל שתגובה גוררת תגובה ואף אחד לא מרפה, אנחנו מנהלות מאבק שליטה (אף אחד לא מכוונות רעות באמת, יותר מסוג של חוסר אונים וצורך להגן על הטריטוריה). את אולי כבר מתחילה להבין שזו יותר שרשרת כזאת, כמו מעגל סגור, שמקורו לא באמת רוע. (למרות שיש אנשים שמגיעים לאכזריות ממש בדרגה של מעשים רעים ופוגעים במצבים כאלה). עוד צעד קדימה של בנאדם עם עצמו, והוא לומד לגלות שבאמת בחיים האלה הוא יכול לשלוט רק בעצמו ובמעשיו. וגם זה במידה מאוד מוגבלת, כי הנסיבות ומה שמתרחש סביבו ביום-יום, מערער הרבה את היציבות היחסית בחיים. שום ניסיון שליטה באחרים ובמעשיהם לא יכול להביא לשליטה בעצמך. המקסימום האפשרי הוא, שאחרים, מתוך התחשבות בי, ישתפו פעולה עם חלק מהבקשות והדרישות שלי. אבל הם לעולם לא יוכלו להיות בעלי השליטה בחיי. ואני לא בעלת שליטה בגורלם. לכן כשאני אומרת לך ששורה תחתונה וגם שורה ראשונה, היא הניווט שלך את חייך, ולא יכולה להיות לאחרים יכולת לערער את המקום שאת נמצאת בו, לזה אני מתכוונת. את לא צריכה "לנצח" אותה. השאירי לה לגלות את ה"טעות" שלה בעצמה. והרפי ככל שתוכלי מעמדת ה"התגוננות - מוכנות להתקפה" שלך. איש לא יכול באמת לגעת בביטחון שלך בעצמך. ואיש לא יכול לערער את עולמך, לא באמת. כמעט לעולם זה לא בא מסתם זדון ורוע, הרוב זה באמת רצף של טעויות, שגדלות עם השנים ומסדרות לנו "מטען". את המטען צריך לשחרר. את הרצף אפשר לשבור. וכל "מטפס על עץ", מגלה בסוף שהוא לבד על העץ ומחמיץ את החוויה של להיות חלק מהיער.
קרה כאן משהו מעניין בהעדרי
