היי בנות שאלה וגם עידוד
ערב טוב או בוקר טוב
נתחיל מהשאלה, הייתי אצל רופאת המשפחה היום ובין לבין שדיברנו על זה שאני או ממש עצבנית במחזור או נפגעת מכל שטות, ושאלו ימים שאני מוציאה עליהם ימי מחלה, היא אמרה שעקרונית אין צורך להוציא ימי מחלה על הימים האלו, ושלאשה מגיע יומיים בחודש של ימים מוצהרים ושיש כזה חוק ולא הרבה נשים מכירות אותו. והשאלה, מי מכירה את החוק הזה, אם הוא קיים (אחרי הכל נכנסתי אליה באחת עשרה בלילה) ואיפה אפשר למצוא אותו? (כמובן כדי להביא לעבודה)
ועידוד, כי ראיתי שזאת רוח הפורום לאחרונה,
אז זה לא ממש עידוד כמו נושא למחשבה... משהו ככה לסופש...
תחשבו על התקופה לפני שידעתן שיש לכן אנדו, התקופה שכאב ולא ידעתן למה, שחשבתן שאתן סתם רגישות, שגרמו לכן להאמין שהבעיה היא אצלכן בראש... (ותוסיפו פה עוד...)
ועכשיו תחשבו על התקופה שאתן יודעות שיש אנדו, שכל בעיה שיש, הכי קל זה להאשים אותו, הוא כמו אח קטן ומעצבן* שאיך שאתן צריכות לעשות משהו הוא כואב מכווץ ובועת ובדיוק היום התנפחתי כמו בלון והג׳ינס לא נסגר... אבל היי, זה האנדו, כבר יש לו שם. והאנדו הזה הוא חלק מאיתנו, בלתי נפרד, כמו הצל שלנו, וכמה שלא ננסה לדרוך עליו, או לברוח ממנו, ואללה הוא עדיין אחרינו או מלפנינו ומפתיע, ואז בגיל 3 או 4 לומדים שלא לפחד ממנו ושהוא חלק מאיתנו. אז האנדו הוא לא כמו הצל והוא אוהב שמטפלים בו, שדואגים לו ואז, הוא נרגע קצת, ועוד קצת ועוד קצת... ויש לו לפעמים מצבי רוח, אבל אמרנו שהוא אח קטן נכון? אנחנו יותר חזקות ממנו ומעיפות אותו מהחדר... ושוב מאשימות אותו... ואז מפנקות אותו באיזה משכך כאבים טוב, כי הוא בוכה, ולאט לאט הוא נרגע ונרגע ואנחנו אומרות לעצמנו הפעם הוא הגזים, אבל בעצם, זה כבר עבר והוא נרגע. ואנחנו נמשיך לטפל בו ונרגיע אותו וגם את עצמנו עד שהוא יתבגר ויחליט שהוא כבר לא אח קטן ומעצבן אלא סתם איזה צל שפחדנו ממנו כשהיינו קטנים...
ואו יצא לי ממש סיפור הזוי... אבל היה כיף לכתוב
* אני בעצמי אחות קטנה ככה שאין פה למטרה לפגוע באף אחת
ערב טוב או בוקר טוב
נתחיל מהשאלה, הייתי אצל רופאת המשפחה היום ובין לבין שדיברנו על זה שאני או ממש עצבנית במחזור או נפגעת מכל שטות, ושאלו ימים שאני מוציאה עליהם ימי מחלה, היא אמרה שעקרונית אין צורך להוציא ימי מחלה על הימים האלו, ושלאשה מגיע יומיים בחודש של ימים מוצהרים ושיש כזה חוק ולא הרבה נשים מכירות אותו. והשאלה, מי מכירה את החוק הזה, אם הוא קיים (אחרי הכל נכנסתי אליה באחת עשרה בלילה) ואיפה אפשר למצוא אותו? (כמובן כדי להביא לעבודה)
ועידוד, כי ראיתי שזאת רוח הפורום לאחרונה,
אז זה לא ממש עידוד כמו נושא למחשבה... משהו ככה לסופש...
תחשבו על התקופה לפני שידעתן שיש לכן אנדו, התקופה שכאב ולא ידעתן למה, שחשבתן שאתן סתם רגישות, שגרמו לכן להאמין שהבעיה היא אצלכן בראש... (ותוסיפו פה עוד...)
ועכשיו תחשבו על התקופה שאתן יודעות שיש אנדו, שכל בעיה שיש, הכי קל זה להאשים אותו, הוא כמו אח קטן ומעצבן* שאיך שאתן צריכות לעשות משהו הוא כואב מכווץ ובועת ובדיוק היום התנפחתי כמו בלון והג׳ינס לא נסגר... אבל היי, זה האנדו, כבר יש לו שם. והאנדו הזה הוא חלק מאיתנו, בלתי נפרד, כמו הצל שלנו, וכמה שלא ננסה לדרוך עליו, או לברוח ממנו, ואללה הוא עדיין אחרינו או מלפנינו ומפתיע, ואז בגיל 3 או 4 לומדים שלא לפחד ממנו ושהוא חלק מאיתנו. אז האנדו הוא לא כמו הצל והוא אוהב שמטפלים בו, שדואגים לו ואז, הוא נרגע קצת, ועוד קצת ועוד קצת... ויש לו לפעמים מצבי רוח, אבל אמרנו שהוא אח קטן נכון? אנחנו יותר חזקות ממנו ומעיפות אותו מהחדר... ושוב מאשימות אותו... ואז מפנקות אותו באיזה משכך כאבים טוב, כי הוא בוכה, ולאט לאט הוא נרגע ונרגע ואנחנו אומרות לעצמנו הפעם הוא הגזים, אבל בעצם, זה כבר עבר והוא נרגע. ואנחנו נמשיך לטפל בו ונרגיע אותו וגם את עצמנו עד שהוא יתבגר ויחליט שהוא כבר לא אח קטן ומעצבן אלא סתם איזה צל שפחדנו ממנו כשהיינו קטנים...
ואו יצא לי ממש סיפור הזוי... אבל היה כיף לכתוב
* אני בעצמי אחות קטנה ככה שאין פה למטרה לפגוע באף אחת