היי... המח שלי כבר כואב מרוב מחשבות
והקטע הוא שזה לא חדש, כבר חודשים אני ככה. ואם פעם חשבתי שאני אשתפר, אז זה רק מחמיר.... אני כבר קראתי ויודע הכל, יודע שאני צריך לשמור על גישה חיובית ולחשוב על החיובי ועל הטוב (קראתי את "הסוד" ואני באמצע של "כוחו של התת מודע") אבל אני לא מצליח. הכל נראה לי מגעיל, לא שווה, אני רק רוצה לבכות כל הזמן. גם עכשיו... למה? בשביל מה נוצרנו לכאן? בשביל מה אני נוצרתי? כדי לבכות? כדי להרגיש רע כל הזמן? אני בן 17, כיתה י"ב. בטח נראה לכם מוזר שמישהו כ"כ צעיר כותב כאן... אני נמצא עכשיו אצל פסיכולוגית (סה"כ מפגש שלישי, אחרי חצי שנה עם קואוצ'ר שלא שיפר כלום, כי הכל אצלי הרבה יותר במחשבה ובניתוחים מאשר בהתנהגות), וגם איתה קשה לי לדבר. אני פשוט לא יכול לדבר אל מישהו מהלב, לפרוק הכל, להוציא הכל בבום, להרגיש שאני סומך עליו. מגיל מאוד צעיר פיתחתי לעצמי מן מגננה ועולם שלם של מחשבות ודמיונות שליווה אותי. כמובן שהדמיון שלי מאוד מפותח ואני חושב המון, "מחוץ למסגרת" וכל זה, אבל הכל זה מעין השקפה אל העולם מבחוץ, מתוך מעטפת, כשבמציאות אני יודע שאף פעם לא אעשה הכל כי אני תמיד אחשוב שוב מתוך המעטפת. חוץ מזה, מגיל צעיר לקחתי את אמא שלי ואחותי הגדולה בתור דמויות לחיקוי, ככה שכנראה עם כל זה התחלתי להימשך לבנים. את אבא שלי, למשל, תמיד ביטלתי וזלזלתי בו, ראיתי בו מעין "פלקט" שהוא לא מבין כלום, כי ככה אמא שלי התייחסה אליו. כמובן שתמיד הייתי "הילד הטוב", החייכן שלא עושה בעיות, החנון אם תרצו, כי בתוכי המגננה הזאת לא הרשתה לי להיפתח, להראות את עצמי, להעיז, בעיקר- לחיות. תמיד להשקיף מבחוץ. ממש ויתרתי על החיים שלי. יש לי אח קטן בשנה, ואני מרגיש שיכלנו להיות חברים הכי טובים, שאני "אוביל" אותו, אבל במקום זה שנינו הפכנו להיות למובלים. אני מרגיש כ"כ ייסורי מצפון ואשמה על כך שהוא למד ממני את כל הדברים הלא הטובים, איך להתמכר לאינטרנט ולא לעולם האמיתי, לא לאהוב את העולם החברתי, ללבוש מסכות שהם לא אתה עצמך... אולי הוא היה ככה גם אם הייתי "חיית מסיבות"? אי אפשר לדעת... אבל עדיין הרגשות אשם מציפות אותי כל הזמן, ובמיוחד בתקופה האחרונה, עם כל המשפחה שלי, אני מתקשר בצורה כ"כ פחדנית, מפחד להסתכל בעיניים, וגם הוא לומד את זה ממני, אני מרגיש שהוא נכנס לעולם משלו, ובא לי לבכות מזה. למה החיים הם ככה?! הסיבה שאני כותב כאן היא שבשנה האחרונה אני מדרדר והגעתי לתהומות נורא גדולים בנפש, מהסיבה שכל הזמן התכחשתי לעצמי. מכיוון שהוספתי לעצמי את מעטפת הדמיונות, לא התמודדתי אף פעם עם כלום בצורה ישירה, וכך גם אם עם עניין המשיכה לבנים. בכיתה י'-י"א התחלתי לקחת צעד אחד קדימה [או אחורה, אם תרצו] את "אחותי הגדולה כמודל לחיקוי" והתחלתי ללכת לת"א, להפסיק להיות דתי (אני מבית דתי), לבלות עם חברים כשהכל מושווה כלפיה- איך היא עשתה את זה בתקופתה? בכיתה י"א ממש לבשתי מסכות ולא נהניתי משום דבר, תמיד השוויתי לכיתה י', פשוט היה לי רע והתחילה תקופת הדכאונות. השנה זה נהיה חמור הרבה יותר- איבדתי קשר עם כל החברים, כמעט ולא הייתי בבצפר, אני חלש, ההורים שלי מודאגים ממני, בא לי לבכות. החל מהשנה איבדתי כל קשר למציאות, אם קוראים לזה כך. לבשתי מסיכות אבל בצורה אחרת ויותר "פסיכיאטרית" (לא יודע איך לקרוא לזה)- אם ראיתי דמות בטלוויזיה נהפכתי לכמוהה, אימצתי את סגנון החיים, המחשבות, הכל, ממש בניתי לעצמי דמות דרכה חייתי. הערך העצמי שלי היה ועודנו כ"כ נמוך. אני מרגיש שאני צריך עזרה מקצועית ופסיכיאטרית או משהו, אולי זה גובל בפיצול אישיות? עכשיו לפחות אני מודע לזה ולפחות רוצה לנסות למצוא את האני-הפנימי-האמיתי שלי, להתחיל לחיות בצורה בטוחה, כמו שאף פעם לא חייתי. אני מלא דאגות וחרדות, הפחדים מובילים לי את החיים (בגלל זה לא הייתי הרבה בבצפר השנה)... שוב בא לי לבכות. אני מוותר מאוד בקלות, ככה חונכתי... אמא שלי ויתרה לי להכל ונתנה לי חופש מוחלט.. ואני כ"כ צריך את הגבולות האלה, שמישהו יסביר לי מה נכון ומה לא, והכל הייתי צריך להחליט לבד בראש,אבל כנראה זה מה שרציתי אז זה מה שהיה.... ועכשיו זה הגיע למצב ממש רע, אני מסתכל על החיים מבחוץ-של-הבחוץ, הסיבה שאני כותב כאן ולא ב"זהות מינית" או פורום בסגנון, הוא שאני, בזמן כל הניתוחים שלי ניסיתי לגלות ולבדוק מה גרם לזה שאני נמשך לבנים ולא לבנות. בעולם המציאותי היום אנשים מתייחסים לזה כבר לדבר נורמלי, אבל הרי זה לא הגיוני, למה שגבר ירצה לאהוב גבר אחר ולא אישה? זה הרי לא טבעי. פיתחתי המון תיאוריות ומחשבות לעניין, אבל בהקשר שלי הסקתי שכנראה לא היה לי מספיק יחס בזמן שהייתי נורא קטן, ורציתי תמיד לקבל יחס, "תראו, אני פה!", ותמיד קוננה בי תחושה של לא-שווה, כלום, לא שווה התייחסות, מבזבז זמן, בגלל זה פיתחתי את עולם הדמיונות. הערכה עצמית נמוכה ביותר, ותחושה תמידית של להצדיק את עצמי, גם בעיני עצמי... בגלל זה לא יכולתי להיפתח... בכל מקרה הצלחתי (פעמיים) לגרום לכך שבמחשבות שלי בנות זה מושך- בשתי הפעמים זה קרה אחרי שהרגשתי טוב, קילפתי את הקליפות ומעטפת המחשבות והדימוי העצמי שתמיד מקיפה אותי ונתתי לעצמי להשתחרר ולהעריך את עצמי דבר ראשון- בתור בן אדם. ועכשיו זה נשאר באופן קבוע... או שאולי אני צריך להישאר הומו? ככה ארגיש הכי שלם? אני כבר לא יודע כלום... אוף, ויש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב ושוב, אני מרגיש שאני סתם מכביד עליכם ובטח אף אחד לא יקרא עד לפה ממילא...(אני מאוד גם רחמים עצמיים. שוב עניין הויתור) שמרוב המחשבות והניתוחים העצמיים, היום פשוט נמאס לי לחיות. אני לא "חי", אלא נמצא במקום של "מחוץ" ורוב בוחן ויש לי תחושה של החמצה, של רוע, של גועל, זה לא שווה לחיות בכלל, כל העולם לא שווה. נולדים, מתים, ו...? כולם שואלים וישאלו את זה, ואין תשובה. קמו דתות וכתות רק בשביל זה, אנשים מאמצים תחביבים, מתחתנים, ואז? הכל נראה לי אפל, אנשים חיים באפלה, לא מבינים שאין סיבה לחיות. אני בבקשה רוצה משהו שיחזיק אותי, אתמול נראה לי הייתי קרוב להתמוטטות עצבים בלילה מרוב שהמח שלי קדח. אני כבר לא יכול יותר עם זה. אבל נסיים בנימה חיובית כי ככה אני יודע שצריך: אני מקווה שתתנו לי עצה, מידע לאן להפנות אותי, משהו שיעזור לי, כי אני רוצה להשתפר. לחיות, כמו שאני רוצה, ובלי ההשוואות האלה. תודה ושבוע טוב
והקטע הוא שזה לא חדש, כבר חודשים אני ככה. ואם פעם חשבתי שאני אשתפר, אז זה רק מחמיר.... אני כבר קראתי ויודע הכל, יודע שאני צריך לשמור על גישה חיובית ולחשוב על החיובי ועל הטוב (קראתי את "הסוד" ואני באמצע של "כוחו של התת מודע") אבל אני לא מצליח. הכל נראה לי מגעיל, לא שווה, אני רק רוצה לבכות כל הזמן. גם עכשיו... למה? בשביל מה נוצרנו לכאן? בשביל מה אני נוצרתי? כדי לבכות? כדי להרגיש רע כל הזמן? אני בן 17, כיתה י"ב. בטח נראה לכם מוזר שמישהו כ"כ צעיר כותב כאן... אני נמצא עכשיו אצל פסיכולוגית (סה"כ מפגש שלישי, אחרי חצי שנה עם קואוצ'ר שלא שיפר כלום, כי הכל אצלי הרבה יותר במחשבה ובניתוחים מאשר בהתנהגות), וגם איתה קשה לי לדבר. אני פשוט לא יכול לדבר אל מישהו מהלב, לפרוק הכל, להוציא הכל בבום, להרגיש שאני סומך עליו. מגיל מאוד צעיר פיתחתי לעצמי מן מגננה ועולם שלם של מחשבות ודמיונות שליווה אותי. כמובן שהדמיון שלי מאוד מפותח ואני חושב המון, "מחוץ למסגרת" וכל זה, אבל הכל זה מעין השקפה אל העולם מבחוץ, מתוך מעטפת, כשבמציאות אני יודע שאף פעם לא אעשה הכל כי אני תמיד אחשוב שוב מתוך המעטפת. חוץ מזה, מגיל צעיר לקחתי את אמא שלי ואחותי הגדולה בתור דמויות לחיקוי, ככה שכנראה עם כל זה התחלתי להימשך לבנים. את אבא שלי, למשל, תמיד ביטלתי וזלזלתי בו, ראיתי בו מעין "פלקט" שהוא לא מבין כלום, כי ככה אמא שלי התייחסה אליו. כמובן שתמיד הייתי "הילד הטוב", החייכן שלא עושה בעיות, החנון אם תרצו, כי בתוכי המגננה הזאת לא הרשתה לי להיפתח, להראות את עצמי, להעיז, בעיקר- לחיות. תמיד להשקיף מבחוץ. ממש ויתרתי על החיים שלי. יש לי אח קטן בשנה, ואני מרגיש שיכלנו להיות חברים הכי טובים, שאני "אוביל" אותו, אבל במקום זה שנינו הפכנו להיות למובלים. אני מרגיש כ"כ ייסורי מצפון ואשמה על כך שהוא למד ממני את כל הדברים הלא הטובים, איך להתמכר לאינטרנט ולא לעולם האמיתי, לא לאהוב את העולם החברתי, ללבוש מסכות שהם לא אתה עצמך... אולי הוא היה ככה גם אם הייתי "חיית מסיבות"? אי אפשר לדעת... אבל עדיין הרגשות אשם מציפות אותי כל הזמן, ובמיוחד בתקופה האחרונה, עם כל המשפחה שלי, אני מתקשר בצורה כ"כ פחדנית, מפחד להסתכל בעיניים, וגם הוא לומד את זה ממני, אני מרגיש שהוא נכנס לעולם משלו, ובא לי לבכות מזה. למה החיים הם ככה?! הסיבה שאני כותב כאן היא שבשנה האחרונה אני מדרדר והגעתי לתהומות נורא גדולים בנפש, מהסיבה שכל הזמן התכחשתי לעצמי. מכיוון שהוספתי לעצמי את מעטפת הדמיונות, לא התמודדתי אף פעם עם כלום בצורה ישירה, וכך גם אם עם עניין המשיכה לבנים. בכיתה י'-י"א התחלתי לקחת צעד אחד קדימה [או אחורה, אם תרצו] את "אחותי הגדולה כמודל לחיקוי" והתחלתי ללכת לת"א, להפסיק להיות דתי (אני מבית דתי), לבלות עם חברים כשהכל מושווה כלפיה- איך היא עשתה את זה בתקופתה? בכיתה י"א ממש לבשתי מסכות ולא נהניתי משום דבר, תמיד השוויתי לכיתה י', פשוט היה לי רע והתחילה תקופת הדכאונות. השנה זה נהיה חמור הרבה יותר- איבדתי קשר עם כל החברים, כמעט ולא הייתי בבצפר, אני חלש, ההורים שלי מודאגים ממני, בא לי לבכות. החל מהשנה איבדתי כל קשר למציאות, אם קוראים לזה כך. לבשתי מסיכות אבל בצורה אחרת ויותר "פסיכיאטרית" (לא יודע איך לקרוא לזה)- אם ראיתי דמות בטלוויזיה נהפכתי לכמוהה, אימצתי את סגנון החיים, המחשבות, הכל, ממש בניתי לעצמי דמות דרכה חייתי. הערך העצמי שלי היה ועודנו כ"כ נמוך. אני מרגיש שאני צריך עזרה מקצועית ופסיכיאטרית או משהו, אולי זה גובל בפיצול אישיות? עכשיו לפחות אני מודע לזה ולפחות רוצה לנסות למצוא את האני-הפנימי-האמיתי שלי, להתחיל לחיות בצורה בטוחה, כמו שאף פעם לא חייתי. אני מלא דאגות וחרדות, הפחדים מובילים לי את החיים (בגלל זה לא הייתי הרבה בבצפר השנה)... שוב בא לי לבכות. אני מוותר מאוד בקלות, ככה חונכתי... אמא שלי ויתרה לי להכל ונתנה לי חופש מוחלט.. ואני כ"כ צריך את הגבולות האלה, שמישהו יסביר לי מה נכון ומה לא, והכל הייתי צריך להחליט לבד בראש,אבל כנראה זה מה שרציתי אז זה מה שהיה.... ועכשיו זה הגיע למצב ממש רע, אני מסתכל על החיים מבחוץ-של-הבחוץ, הסיבה שאני כותב כאן ולא ב"זהות מינית" או פורום בסגנון, הוא שאני, בזמן כל הניתוחים שלי ניסיתי לגלות ולבדוק מה גרם לזה שאני נמשך לבנים ולא לבנות. בעולם המציאותי היום אנשים מתייחסים לזה כבר לדבר נורמלי, אבל הרי זה לא הגיוני, למה שגבר ירצה לאהוב גבר אחר ולא אישה? זה הרי לא טבעי. פיתחתי המון תיאוריות ומחשבות לעניין, אבל בהקשר שלי הסקתי שכנראה לא היה לי מספיק יחס בזמן שהייתי נורא קטן, ורציתי תמיד לקבל יחס, "תראו, אני פה!", ותמיד קוננה בי תחושה של לא-שווה, כלום, לא שווה התייחסות, מבזבז זמן, בגלל זה פיתחתי את עולם הדמיונות. הערכה עצמית נמוכה ביותר, ותחושה תמידית של להצדיק את עצמי, גם בעיני עצמי... בגלל זה לא יכולתי להיפתח... בכל מקרה הצלחתי (פעמיים) לגרום לכך שבמחשבות שלי בנות זה מושך- בשתי הפעמים זה קרה אחרי שהרגשתי טוב, קילפתי את הקליפות ומעטפת המחשבות והדימוי העצמי שתמיד מקיפה אותי ונתתי לעצמי להשתחרר ולהעריך את עצמי דבר ראשון- בתור בן אדם. ועכשיו זה נשאר באופן קבוע... או שאולי אני צריך להישאר הומו? ככה ארגיש הכי שלם? אני כבר לא יודע כלום... אוף, ויש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב ושוב, אני מרגיש שאני סתם מכביד עליכם ובטח אף אחד לא יקרא עד לפה ממילא...(אני מאוד גם רחמים עצמיים. שוב עניין הויתור) שמרוב המחשבות והניתוחים העצמיים, היום פשוט נמאס לי לחיות. אני לא "חי", אלא נמצא במקום של "מחוץ" ורוב בוחן ויש לי תחושה של החמצה, של רוע, של גועל, זה לא שווה לחיות בכלל, כל העולם לא שווה. נולדים, מתים, ו...? כולם שואלים וישאלו את זה, ואין תשובה. קמו דתות וכתות רק בשביל זה, אנשים מאמצים תחביבים, מתחתנים, ואז? הכל נראה לי אפל, אנשים חיים באפלה, לא מבינים שאין סיבה לחיות. אני בבקשה רוצה משהו שיחזיק אותי, אתמול נראה לי הייתי קרוב להתמוטטות עצבים בלילה מרוב שהמח שלי קדח. אני כבר לא יכול יותר עם זה. אבל נסיים בנימה חיובית כי ככה אני יודע שצריך: אני מקווה שתתנו לי עצה, מידע לאן להפנות אותי, משהו שיעזור לי, כי אני רוצה להשתפר. לחיות, כמו שאני רוצה, ובלי ההשוואות האלה. תודה ושבוע טוב
