היי..זה אולי יהיה ארוך
אני לא יודעת אם לסכם הכל במשפט אחד או לכתוב את הכל וזה יהיה לדעתי נורא ארוך ואני לא יודעת אם יהיה למישהו כאן כוח לקרוא וגם כי כבר קיבלתי רושם כזה בחיים מהסובבים אותי שלא ממש מעניין אותם מה עבר ועדיין עובר עליי! אז בקצרה כמה פרטים קטנים עליי..אני בת 24 לאמא יחסית בגיל הממוצע לבת בגילי ועם אבא מבוגר (שיש להם חלק לא קטן שקשור לכל הלחץ וההרגשות שלי כיום) ואנחנו גרים בירושלים. אבל בחזרה אליי, מאז שעליתי לחטיבה ועד היום..החיים שלי הם...אני מרגישה כאילו עד תחילת כיתה ז' חייתי במן בועה שכזאת שלא ידעתי סבל, דאגות ובעיות כמו שהיום, מה שמכאיב לי יותר בזמן האחרון זה שיש לא מעט דברים שאני זוכרת מהתקופה המושלמת ההיא וכמה הייתי רוצה לחזור אליה, ממש ברגע זה אני מרגישה נחנקת מדמעות ולאחרונה במיוחד אצלי שזה מתחיל זה כמעט כמו ברז שקשה לסגור. טוב החלטתי עכשיו שאני אכתוב רק על נוששא אחד בינתיים שמציק ומפריע לי המון וזה אבא המבוגר שלי בן 70+, חולה - סוכרת ועוד כמה בעיות, בחודשים האחרונים היו בשבילי כמו סיוט ארוך ועדיין ההרגשה לא השתנתה, פשוט בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד עם מצבים כאלה ששקורים לו, רמות סוכר גבוהות, איבוד שיווי משקל, נפילות, אשפוזים... מצד אחד אני מרגישה רע שזה קורה לו אבל האמת היא שצד אחר בי עדיין זוכר את מה שעבר עליי בתקופת ב"הס..הוא היה נורא קשה איתי, בכיתה י' היתה השנה הכי נוראית שזכורה לי עד היום..בגלל שהיה קשה לי וחודשים לא הייתי לומדת, ידעתי ועדיין יודעת שזה לא טוב שעשיתי את זה אבל זה היה ועבר, אותו יום שנתנו לי את התעודת סיום י' אני רק אגיד שקשה לי עד היום לשכוח את היום הנורא הזה כי חטפתי צעקות ומאז היו גם 3-4 פעמים שברחתי מהבית ונאלצתי לחזור כי לא היה לי איפה להיות או להישאר.. ככה שכל עוד הוא תפקד באופן עצמאי באותם ימים אלה היו החיים לצידו בבית בעוד שאמא לא תמיד אם בכלל עמדה לצידי או ניסתה לפחות להרגיע את הרוחות., ולמה זה?? תמיד כשהיו דברים שקשורים לב"הס..בעיות או מה שזה לא יהיה הייתי עונה לו כששאל אותנו אם היא ידעה על אותם דברים, תמיד אמרתי לו שלא, רק שלא יצעק ויריב איתה..בטח שלא בגללי..אני לא יודעת עכשיו אם זה יותר מעציב או מעצבן אותי שכשאני הצטרכתי את..ההגנה שלה נקרא לזה ככה היא אף פעם לא היתה שם לעזור לי היום שהמצב איתו אומנם השתנה מבחינת הצעקות וכל מה שזה הביא עם זה, אני לא יודעת מה יותר קשה - אבא שצועק על הבת 15 שלו (דברים לא נעימים), או כיום - בת 24 שצריכה לראות איך אותו אבא שצעק והשליט פחד בבית כמעט בכל תקןפת ב"הס, היום אותו אבא נובל לה מול העיניים, ואין לה ברירה או דרך כלשהי לברוח או להישאר ולהצליח לשנות את המצב הקיים. אני לא יודעת איך אפשר להתמודד עם זה, בעוד שמצד השני יש את אמא שפעם תמיד אמרנו אחת לשנייה שלא משנה מה יקרה תמיד הקשר בינינו יהיה טוב, היום אני לא חותמת על זה פשוט כי היא התיידדה עם כמה אנשים אחרים בשנים האחרונות ומבלה את רוב זמנה בשיחות איתם..עם זה בבית מהפלאפון או לצאת ולהיות איתם..וכל פעם שניסיתי (כבר לא מנסה) לדבר איתה באפן פתוח כמו בשנים קומדות על הכל..כמו שתמיד עשיתי..גם אם לא היו לה פתרונות אבל העניין הזה שהיה לי אז למי להיפתח היה די עוזר לי..אבל כיום? הכל הכל נאגר בפנים ולאור המצב בבית אני לא רואה שעם כל הקושי שלהם שיש התעניינות בי ולפעמים אני מרגיששה שאני הלכת להתפוצץ עם כל המטען הזה שגודל מיום ליום כמו פצצת זמן ואני לא יודעת מה לעשות כבר עולות בי הרבה מחשבות מה אם הייתי יכולה למחוק את כל הבעיות האלה מהחיים..פשוט ככה, להתחיל דף חדש נקי בחיים ולהתחיל או לפחות לחזור לנקודה ההיא שהייתי לפני שכל הבעיות האלה התחילו להשפיע ולגרום לי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. העניין הוא שאני לא יודעת באמת מה החזיק ומחזיק אותי שפויה כל השנים עם כל המצבים האלה שהייתי אז או נמצאת בהם היום..אולי הלבכות או לבכות לכרית כל לילה כמעט? לא יודעת לילה טוב...
אני לא יודעת אם לסכם הכל במשפט אחד או לכתוב את הכל וזה יהיה לדעתי נורא ארוך ואני לא יודעת אם יהיה למישהו כאן כוח לקרוא וגם כי כבר קיבלתי רושם כזה בחיים מהסובבים אותי שלא ממש מעניין אותם מה עבר ועדיין עובר עליי! אז בקצרה כמה פרטים קטנים עליי..אני בת 24 לאמא יחסית בגיל הממוצע לבת בגילי ועם אבא מבוגר (שיש להם חלק לא קטן שקשור לכל הלחץ וההרגשות שלי כיום) ואנחנו גרים בירושלים. אבל בחזרה אליי, מאז שעליתי לחטיבה ועד היום..החיים שלי הם...אני מרגישה כאילו עד תחילת כיתה ז' חייתי במן בועה שכזאת שלא ידעתי סבל, דאגות ובעיות כמו שהיום, מה שמכאיב לי יותר בזמן האחרון זה שיש לא מעט דברים שאני זוכרת מהתקופה המושלמת ההיא וכמה הייתי רוצה לחזור אליה, ממש ברגע זה אני מרגישה נחנקת מדמעות ולאחרונה במיוחד אצלי שזה מתחיל זה כמעט כמו ברז שקשה לסגור. טוב החלטתי עכשיו שאני אכתוב רק על נוששא אחד בינתיים שמציק ומפריע לי המון וזה אבא המבוגר שלי בן 70+, חולה - סוכרת ועוד כמה בעיות, בחודשים האחרונים היו בשבילי כמו סיוט ארוך ועדיין ההרגשה לא השתנתה, פשוט בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד עם מצבים כאלה ששקורים לו, רמות סוכר גבוהות, איבוד שיווי משקל, נפילות, אשפוזים... מצד אחד אני מרגישה רע שזה קורה לו אבל האמת היא שצד אחר בי עדיין זוכר את מה שעבר עליי בתקופת ב"הס..הוא היה נורא קשה איתי, בכיתה י' היתה השנה הכי נוראית שזכורה לי עד היום..בגלל שהיה קשה לי וחודשים לא הייתי לומדת, ידעתי ועדיין יודעת שזה לא טוב שעשיתי את זה אבל זה היה ועבר, אותו יום שנתנו לי את התעודת סיום י' אני רק אגיד שקשה לי עד היום לשכוח את היום הנורא הזה כי חטפתי צעקות ומאז היו גם 3-4 פעמים שברחתי מהבית ונאלצתי לחזור כי לא היה לי איפה להיות או להישאר.. ככה שכל עוד הוא תפקד באופן עצמאי באותם ימים אלה היו החיים לצידו בבית בעוד שאמא לא תמיד אם בכלל עמדה לצידי או ניסתה לפחות להרגיע את הרוחות., ולמה זה?? תמיד כשהיו דברים שקשורים לב"הס..בעיות או מה שזה לא יהיה הייתי עונה לו כששאל אותנו אם היא ידעה על אותם דברים, תמיד אמרתי לו שלא, רק שלא יצעק ויריב איתה..בטח שלא בגללי..אני לא יודעת עכשיו אם זה יותר מעציב או מעצבן אותי שכשאני הצטרכתי את..ההגנה שלה נקרא לזה ככה היא אף פעם לא היתה שם לעזור לי היום שהמצב איתו אומנם השתנה מבחינת הצעקות וכל מה שזה הביא עם זה, אני לא יודעת מה יותר קשה - אבא שצועק על הבת 15 שלו (דברים לא נעימים), או כיום - בת 24 שצריכה לראות איך אותו אבא שצעק והשליט פחד בבית כמעט בכל תקןפת ב"הס, היום אותו אבא נובל לה מול העיניים, ואין לה ברירה או דרך כלשהי לברוח או להישאר ולהצליח לשנות את המצב הקיים. אני לא יודעת איך אפשר להתמודד עם זה, בעוד שמצד השני יש את אמא שפעם תמיד אמרנו אחת לשנייה שלא משנה מה יקרה תמיד הקשר בינינו יהיה טוב, היום אני לא חותמת על זה פשוט כי היא התיידדה עם כמה אנשים אחרים בשנים האחרונות ומבלה את רוב זמנה בשיחות איתם..עם זה בבית מהפלאפון או לצאת ולהיות איתם..וכל פעם שניסיתי (כבר לא מנסה) לדבר איתה באפן פתוח כמו בשנים קומדות על הכל..כמו שתמיד עשיתי..גם אם לא היו לה פתרונות אבל העניין הזה שהיה לי אז למי להיפתח היה די עוזר לי..אבל כיום? הכל הכל נאגר בפנים ולאור המצב בבית אני לא רואה שעם כל הקושי שלהם שיש התעניינות בי ולפעמים אני מרגיששה שאני הלכת להתפוצץ עם כל המטען הזה שגודל מיום ליום כמו פצצת זמן ואני לא יודעת מה לעשות כבר עולות בי הרבה מחשבות מה אם הייתי יכולה למחוק את כל הבעיות האלה מהחיים..פשוט ככה, להתחיל דף חדש נקי בחיים ולהתחיל או לפחות לחזור לנקודה ההיא שהייתי לפני שכל הבעיות האלה התחילו להשפיע ולגרום לי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. העניין הוא שאני לא יודעת באמת מה החזיק ומחזיק אותי שפויה כל השנים עם כל המצבים האלה שהייתי אז או נמצאת בהם היום..אולי הלבכות או לבכות לכרית כל לילה כמעט? לא יודעת לילה טוב...