TipTip2013
New member
היי חברים..קצת מספרת מה עובר עליי
אני בת 24, כרגע סיימתי תואר ואפילו מצאת יעבודה לפני שבועיים..דבר שמאוד שימח אותי. תמיד נוטה למצבי רוח ופעם או פעמיים אפילו נקלעתי ממש
למצב של דיכאון לאיזו תקופה. כרגע יש לי חבר, אני רזה כמו שאני רוצה, יש לי משפחה מדהימה,מצאתי עבודה בתחום שמעניין אותי, הקטע החברתי פחות חזק אבל חוצמזה הכל נראה מעולה. אז מה קרה לי? לא יודעת. התחושות הדכאוניות שלי לרוב מגיעות בערב, מלוות בתחושה נוראית של פחד משגרה וממערכת יחסים שנהיית רצינית יותר ויותר. החלה לי תחושת הדכדוך לפני איזה חודש חודשיים שרק הלכה והתחזקה והקצינה מאוד בשבוע שבועיים האחרונים. מה שמאוד חבל כי דווקא עכשיו עד שמצאתי עבודה בתחום שלי וכל כך היה קשה לי למצוא..באסה לחשוב שאני עוד יאבד אותה בגלל זה. כרגע אני משחקת אותה בסדר ואף אחד שם לא יודע מה עובר עליי אבל כשנאי קמה בבוקר ממש לא בא לי ללכת וכשמגיעה השעת סיום אין מאושרת ממני. למרות שהעבודה סך הכל כיפית. אני רק מחכה להגיע הביתה ולשקוע קצת בעצמי.
התחושה באה ממקום של...קשה..אבל אנסה להסביר: זה הכל? זה החיים? סיימתי בית ספר, צבא, תואר, מצאתי בן זוג, עבודה..אז זהו? כך אני אחיה עכשיו יום יום עד שאמות? ואם פתאום יימאס לי? ואם פתאום ישעמם לי? אין לי דרך לברוח מזה. וגם מה הטעם בכלל לעבור את כל המסע הזה עם בסוף כולם מתים וזהו? בשביל מה להשקיע ולטרוח?
ומה גם שפתאום אני שמה לב לכלמיני שינויים בזוגיות..השגרה קצת מטרידה אותי. כשהכרתי את החבר הייתי מאוהבת בו בטירוף!! אני עדיין חולה לו על התחת אבל מה לעשות שמתרגלים אחד לשני וזה קצת יורד אחרי שנה, ואני גם התחלתי לשים לב לכל הדברים שמפריעים לי אצלו, כל זה בתוספת החוסר חשק מיני שלי בגלל התרופה נגד דיכאון שהוא לוקח את זה אישי וחושב שאני לא נמשכת אליו..זה ממש מפחיד. השלושה מפגשים האחרונים שלנו היו מזעזעים כי הייתי כל כך מדוכאת והוצאתי ופרקתי בפניו הכל..גם דברים שאני מצטערת עליהם. ודיכאתי את כל האווירה וגם אותו ועכשיו המצב הוא שאנחנו מפחדים כבר להיפגש ולא יודעים מה לעשות כי הדיכאון שלי לא עובר ואנחנו לא רוצים להיפרד :\ הוא לא יכול לראות אותי ככה..הוא מרגיש חסר תועלת על זה שהוא לא יכול לעזור לי לצאת מזה ושזה לא תלוי בו. הוא תמיד מרגיש אחריות למצב שלי כי הוא מאוד רגיש, וכשמרגישים רע איתו הוא לוקח את זה על אחריותו איפשהו.
התחלתי לפני יומיים תרופה חדשה - איקסל שאמורה לעזור לי הרבה יותר אבל ייקח זמן עד שהיא תשפיע. ובלי קשר לזה אני גם רוצה להתחיל שוב טיפול אצל מישהו תותח ולהגיד לו באמת את כל מה שמציק לי. אבל לא סתם פסיכולוג רגיל אלא מישהו שגם ייתן לי כלים איך לצאת מהמצב הזה. משהו התנהגותי, וכאן אני זקוקה לעזרה שלכם:
צריכה המלצה לפסיכולוג עדיף אישה האמת, באיזור השרון והמרכז.
תודה רבה על הסבלנות והעזרה!
אני בת 24, כרגע סיימתי תואר ואפילו מצאת יעבודה לפני שבועיים..דבר שמאוד שימח אותי. תמיד נוטה למצבי רוח ופעם או פעמיים אפילו נקלעתי ממש
למצב של דיכאון לאיזו תקופה. כרגע יש לי חבר, אני רזה כמו שאני רוצה, יש לי משפחה מדהימה,מצאתי עבודה בתחום שמעניין אותי, הקטע החברתי פחות חזק אבל חוצמזה הכל נראה מעולה. אז מה קרה לי? לא יודעת. התחושות הדכאוניות שלי לרוב מגיעות בערב, מלוות בתחושה נוראית של פחד משגרה וממערכת יחסים שנהיית רצינית יותר ויותר. החלה לי תחושת הדכדוך לפני איזה חודש חודשיים שרק הלכה והתחזקה והקצינה מאוד בשבוע שבועיים האחרונים. מה שמאוד חבל כי דווקא עכשיו עד שמצאתי עבודה בתחום שלי וכל כך היה קשה לי למצוא..באסה לחשוב שאני עוד יאבד אותה בגלל זה. כרגע אני משחקת אותה בסדר ואף אחד שם לא יודע מה עובר עליי אבל כשנאי קמה בבוקר ממש לא בא לי ללכת וכשמגיעה השעת סיום אין מאושרת ממני. למרות שהעבודה סך הכל כיפית. אני רק מחכה להגיע הביתה ולשקוע קצת בעצמי.
התחושה באה ממקום של...קשה..אבל אנסה להסביר: זה הכל? זה החיים? סיימתי בית ספר, צבא, תואר, מצאתי בן זוג, עבודה..אז זהו? כך אני אחיה עכשיו יום יום עד שאמות? ואם פתאום יימאס לי? ואם פתאום ישעמם לי? אין לי דרך לברוח מזה. וגם מה הטעם בכלל לעבור את כל המסע הזה עם בסוף כולם מתים וזהו? בשביל מה להשקיע ולטרוח?
ומה גם שפתאום אני שמה לב לכלמיני שינויים בזוגיות..השגרה קצת מטרידה אותי. כשהכרתי את החבר הייתי מאוהבת בו בטירוף!! אני עדיין חולה לו על התחת אבל מה לעשות שמתרגלים אחד לשני וזה קצת יורד אחרי שנה, ואני גם התחלתי לשים לב לכל הדברים שמפריעים לי אצלו, כל זה בתוספת החוסר חשק מיני שלי בגלל התרופה נגד דיכאון שהוא לוקח את זה אישי וחושב שאני לא נמשכת אליו..זה ממש מפחיד. השלושה מפגשים האחרונים שלנו היו מזעזעים כי הייתי כל כך מדוכאת והוצאתי ופרקתי בפניו הכל..גם דברים שאני מצטערת עליהם. ודיכאתי את כל האווירה וגם אותו ועכשיו המצב הוא שאנחנו מפחדים כבר להיפגש ולא יודעים מה לעשות כי הדיכאון שלי לא עובר ואנחנו לא רוצים להיפרד :\ הוא לא יכול לראות אותי ככה..הוא מרגיש חסר תועלת על זה שהוא לא יכול לעזור לי לצאת מזה ושזה לא תלוי בו. הוא תמיד מרגיש אחריות למצב שלי כי הוא מאוד רגיש, וכשמרגישים רע איתו הוא לוקח את זה על אחריותו איפשהו.
התחלתי לפני יומיים תרופה חדשה - איקסל שאמורה לעזור לי הרבה יותר אבל ייקח זמן עד שהיא תשפיע. ובלי קשר לזה אני גם רוצה להתחיל שוב טיפול אצל מישהו תותח ולהגיד לו באמת את כל מה שמציק לי. אבל לא סתם פסיכולוג רגיל אלא מישהו שגם ייתן לי כלים איך לצאת מהמצב הזה. משהו התנהגותי, וכאן אני זקוקה לעזרה שלכם:
צריכה המלצה לפסיכולוג עדיף אישה האמת, באיזור השרון והמרכז.
תודה רבה על הסבלנות והעזרה!
)
