Tristan Reveur
New member
היי חברים
מה קורה? הייתי פה פעם מזמן, עכשיו כבר לא, אבל קיבלתי מייל מתפוז ונקלעתי לכאן ובאורך פלא בדיוק כשחזרתי להתעסקות "אינטנסיבית יותר" בנושא בחודשים האחרונים.
קראתי קצת ואני שמח לראות שהפורום עדיין חיי ובועט, סוג של.
בכל אופן, כמה נושאים עברו לי בראש שהייתי שמח לשתף אתכם בהם.
דבר אחד, יחסית שולי אפשר להגיד, הוא הגישה של החברה לאנשים כמונו [יכול להיות שבכלל לכל "רוחניות" שהיא, למרות שאני ממש לא כזה. מבחינתי הכל מסתכם בפיזיות\פיזיקה(..) ואין סיבה כמובן שזה יוריד בכל צורה שהיא מערך הדברים]. אני שם לב לנטייה של אנשים לא לקחת ברצינות את החשיבות של החלומות [בכלל והצלולים בפרט] בשבילי. באיזשהו מקום כשאני מדבר עם חברים על הנושא אני שם לב לנטייה לתגובה שאגזים ואקרא לה מזלזלת, איזשהו פירוש של ההתעסקות שלי בחלומות [אם מדובר בסיפור וזיכרון, כתיבת יומן, תשומת לב לסמנטיקה, בדיקות מציאות וכו'] כ"פיצוי" על חוסר בחיים האמיתיים. בין אם זה נכון או לא נכון, זה לא כל כך משנה לדעתי. בין אם אני אדם מאושר שחיי את חיי העירות שלו במלואם ומנסה לייעל גם את שאר הזמן, ובין אם אני לוזר גמור שצורך את החלומות כתחליף לחיים כושלים, לשתי הדוגמאות יכולה להיות רשומה ברשימת ה"לעשות בחלום" פנטזיה לא פרקטית כמו לרחף בגלקסיות רחוקות בחלל. יכול להיות שאחד ישתמש בחלומות כטיפול ואחר כתחביב אבל בסך הכל המגמה שאליה שמתי לב היא לרוב של תגובה שלילית.
אני קצת מסתבך אבל מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון. מה דעתם? איזה תגובות אתם מקבלים? עם מי אתם חולקים את החוויות שלכם?
לנושא השני, תת מודע
יש הרבה דיבור על כמה קשה להגיע למצב של חלום צלול מעירות או בכלל ועל כמה שתת המודע שלנו מנסה לדחוף אותנו בחזרה ולהתנגד ל"חיטוטים" שלנו. הרבה מה"סימפטומים" חוזרים על עצמם די במדויק [עד כמה שאפשר להגיד..] בין אנשים שונים, בין אם מדובר בטקטיקות הפחדה של המוח בתהליכי המעבר לחלום צלול מעירות [סלחו לי אבל אני לא זוכר את השמות המדויקים] כמו צלילים מסויימים, דמויות וכו' ובין אם בטכניקות להגבר הצלילות.
מה שאני מנסה להגיד זה שקשה לי להאמין שתת המודע של כולנו באמת עובד "אותו הדבר". אם נסתכל על אפקט המכשפה שמתיישבת על החזה למשל, ברור שמדובר בתופעה ופירוש שמושפעים מהחברה. זו אמנם רק דוגמא אחת וקשה להכליל בדברים כאלה, אבל יכול להיות שגם האמונה שתת המודע שלנו לא מעוניין שנתעסק בו באופן גלוי היא מושפעת חברתית? יכול להיות שאם אגדל את הבן שלי ב"תנאים האידאליים" ואלמד אותו לראות הדברים, לשמוע אותם ולפרש אותם בצורה חיובית הם יהיו נתונים לשליטתו ביתר קלות? אם הוא יגדל להיות "שלם יותר" ונטול מהפחד מהדבר הגדול והמורכב הזה שאנחנו קוראים לו תת מודע, שהוא בעצם הוא, אולי הוא לא יחווה את מה שאני חווה, מה שכתוב בספרות ובחוויות של אנשים אחרים? יכול להיות שהוא יגדל להיות אדון לחלומות שלו?
אני יודע שזו סיטואציה היפותטית לחלוטין שקשה מאד לדמיין אבל נראה לי שאם יש מישהו שנכון לשאול אותו את זה הוא אתכם החולמים
מה דעתכם? יש לי עוד הרבה שאלות סביב הנושא, זה דיון די רחב שמתנהל לי בראש כרגע אבל אשאיר את זה כאן בנתיים.
שיהיה יום טוב, או לילה..
מה קורה? הייתי פה פעם מזמן, עכשיו כבר לא, אבל קיבלתי מייל מתפוז ונקלעתי לכאן ובאורך פלא בדיוק כשחזרתי להתעסקות "אינטנסיבית יותר" בנושא בחודשים האחרונים.
קראתי קצת ואני שמח לראות שהפורום עדיין חיי ובועט, סוג של.
בכל אופן, כמה נושאים עברו לי בראש שהייתי שמח לשתף אתכם בהם.
דבר אחד, יחסית שולי אפשר להגיד, הוא הגישה של החברה לאנשים כמונו [יכול להיות שבכלל לכל "רוחניות" שהיא, למרות שאני ממש לא כזה. מבחינתי הכל מסתכם בפיזיות\פיזיקה(..) ואין סיבה כמובן שזה יוריד בכל צורה שהיא מערך הדברים]. אני שם לב לנטייה של אנשים לא לקחת ברצינות את החשיבות של החלומות [בכלל והצלולים בפרט] בשבילי. באיזשהו מקום כשאני מדבר עם חברים על הנושא אני שם לב לנטייה לתגובה שאגזים ואקרא לה מזלזלת, איזשהו פירוש של ההתעסקות שלי בחלומות [אם מדובר בסיפור וזיכרון, כתיבת יומן, תשומת לב לסמנטיקה, בדיקות מציאות וכו'] כ"פיצוי" על חוסר בחיים האמיתיים. בין אם זה נכון או לא נכון, זה לא כל כך משנה לדעתי. בין אם אני אדם מאושר שחיי את חיי העירות שלו במלואם ומנסה לייעל גם את שאר הזמן, ובין אם אני לוזר גמור שצורך את החלומות כתחליף לחיים כושלים, לשתי הדוגמאות יכולה להיות רשומה ברשימת ה"לעשות בחלום" פנטזיה לא פרקטית כמו לרחף בגלקסיות רחוקות בחלל. יכול להיות שאחד ישתמש בחלומות כטיפול ואחר כתחביב אבל בסך הכל המגמה שאליה שמתי לב היא לרוב של תגובה שלילית.
אני קצת מסתבך אבל מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון. מה דעתם? איזה תגובות אתם מקבלים? עם מי אתם חולקים את החוויות שלכם?
לנושא השני, תת מודע
יש הרבה דיבור על כמה קשה להגיע למצב של חלום צלול מעירות או בכלל ועל כמה שתת המודע שלנו מנסה לדחוף אותנו בחזרה ולהתנגד ל"חיטוטים" שלנו. הרבה מה"סימפטומים" חוזרים על עצמם די במדויק [עד כמה שאפשר להגיד..] בין אנשים שונים, בין אם מדובר בטקטיקות הפחדה של המוח בתהליכי המעבר לחלום צלול מעירות [סלחו לי אבל אני לא זוכר את השמות המדויקים] כמו צלילים מסויימים, דמויות וכו' ובין אם בטכניקות להגבר הצלילות.
מה שאני מנסה להגיד זה שקשה לי להאמין שתת המודע של כולנו באמת עובד "אותו הדבר". אם נסתכל על אפקט המכשפה שמתיישבת על החזה למשל, ברור שמדובר בתופעה ופירוש שמושפעים מהחברה. זו אמנם רק דוגמא אחת וקשה להכליל בדברים כאלה, אבל יכול להיות שגם האמונה שתת המודע שלנו לא מעוניין שנתעסק בו באופן גלוי היא מושפעת חברתית? יכול להיות שאם אגדל את הבן שלי ב"תנאים האידאליים" ואלמד אותו לראות הדברים, לשמוע אותם ולפרש אותם בצורה חיובית הם יהיו נתונים לשליטתו ביתר קלות? אם הוא יגדל להיות "שלם יותר" ונטול מהפחד מהדבר הגדול והמורכב הזה שאנחנו קוראים לו תת מודע, שהוא בעצם הוא, אולי הוא לא יחווה את מה שאני חווה, מה שכתוב בספרות ובחוויות של אנשים אחרים? יכול להיות שהוא יגדל להיות אדון לחלומות שלו?
אני יודע שזו סיטואציה היפותטית לחלוטין שקשה מאד לדמיין אבל נראה לי שאם יש מישהו שנכון לשאול אותו את זה הוא אתכם החולמים
מה דעתכם? יש לי עוד הרבה שאלות סביב הנושא, זה דיון די רחב שמתנהל לי בראש כרגע אבל אשאיר את זה כאן בנתיים.
שיהיה יום טוב, או לילה..
