היי חברים...!

[NiR AbR]

היי חברים...!

מה שלום כולם? אני מתגעגע... אני יודע שקצת נעלמתי מפה לתקופה, אבל אני מאוד מתגעגע. מה שלומכם באמת? הבנתי שגם יש חברים חדשים לצערי...

האמת, אני עובר תקופה לא קלה בכלל. לאו דווקא מסיבות שקשורות למחלה... אולי הן קשורות בעקיפין יותר אליה. כל החברים כבר התגייסו, כולם. נשארתי רק אני פה. רציתי לרשום "נשארתי רק אני פה מאחור" אבל התלבטתי. אני מרגיש ככה אמנם. אני חושב שאני בדיכאון קצת בקשר לחיים והכל. אני לא יודע מה לעשות, באיזה כיוון לבחור, כולם מסביב מפעילים לחץ (בלי לדעת) ואני מרגיש כאילו הכל גדול עליי. אני מרגיש דורך במקום, מרגיש כאילו אני עומד ליפול בגדול... אני לא עושה שום דבר מיוחד כרגע, למרות שאולי אני ארשם השבוע לפסיכומטרי אם יהיה אפשר. למרות שזה לא מרצון בעיקרון. אבל היי, לפחות פחות זמן להתמודד עם המחשבות...

אני גם מאוכזב מעצמי כי הרבה דברים שהבנתי או הרגשתי בזמן המחלה ובגללה עושים רושם כאילו הם כבר לא רלוונטיים, או לפחות לא עוצמתיים כמו אז... שזה חבל, כי הרגשתי מופתע וגאה בעצמי על חלק מהדברים... אני לא יודע אם זה פייר לבוא ולכתוב כאן את זה, כי אחרי הכל פסימיות וכל אלה לא ממש נחוצים כאן, ובטח שלא ככה נחמד לכתוב פה שוב. בכל זאת, היה חשוב לי לכתוב לכם כי אני רוצה שתדעו שאני עדיין פה, גם אם לא שומעים ממני והיה חשוב לי לשתף בערך את מה שקורה איתי... הייתי רוצה לכתוב פה שוב בנימה אחרת. גם זה יבוא בטח! בכל אופן, לילה טוב לכם והרבה בריאות כמובן!

ניר.

 

[לולו הקטנה]

נירצ'יק

זה מאד הגיוני שתהיה מדוכא, גם מבחינה פיזיקלית - הכימו שעברת יכול לדכא, וגם מבחינה מנטלית - עברת תקופה קשה , ולא תמיד יודעים איך להתמודד עם כל הרגשות מסביב, כל העניין של הגיוס של החבר'ה ואיך שקצת נשארת מ"אחור" כמו שאמרת. אני יכולה להקביל את הסיפור שלך לשלי - כשחליתי גם אני הייתי מדוכאת וגם אני באיזה שהוא מקום נשארתי מאחור כשכל החברות שלי בלי יוצא מן הכלל הפכו לאמהות בשנה האחרונה - ורק עליי נאסר להרות. אז אני יכולה לומר לך מנסיוני שהלכתי לדבר עם אשת מקצוע שמאד מאד עזרה , ולאט לאט המוטיבציה והחשק לעשות דברים חזרו אל חיי, והיום אני נמצאת במקום אחר לגמריי ! חוסר החשק שלך "לעשות משהו עם עצמך" כמו שאתה מגדיר את זה - יכול להיות סימפטום לדיכאון ולכן אני ממליצה לך לקחת את זה ברצינות, לא כמשהו שיעבור מעצמו, אלא כמשהו שצריך לטפל בו. חבל שאתה סובל, מגיע לך להיות בריא אבל גם מאושר !

------------------------------------------------------------

 

[blg]

הי לך

גם אני חוויתי תסריט דומה, הייתי 100 בסדר במהלך הטיפולים , באמת, ממש מופת לאופטימיות ומצברוח טוב, מצברוח טוב מצה מצה מצב.... סיימתי עם הטיפולים ביולי "חזרתי לשגרה" באוקטובר ואז נכנסתי לדיכאון כל כך נורא שלא הבנתי מאיפה זה בא לי! קצת אח"כ התחלתי לכתוב פה ואני מודה שעודד אותי לגלות שזה דפוס שרבים חווים. כאילו "לא בזמן" הרי כבר הבראת, מה את מדוכאת עכשיו?" אני גם די כעסתי על עצמי והייתי מאוכזבת שאני לא מצליחה להתגבר על הדיכאון. בסוף זה עבר. ואני מבינה את התחושה שלך שכולם "לוחצים" במחלה נראת הרבה יותר קל לאנשים לתמוך, אפילו כאלו שהיו ממש בסדר בימי הטיפולים היו די מבאסים בימי הדיכאון, מבחינתם "זה נגמר" ו"צריך ללכת הלאה" אבל לך שחווית את זה כנראה יותר מסובך לשחרר (את הפחד, החשש, הזכרונות, התובנות) יש תהליך שממשיך להתרחש. (לכן כתבתי ימי הטיפולים ולא ימי המחלה לדעתי המחלה נמשכת הרבה אחרי שהרופאים אומרים שהיא נגמרה - גם פיזית וגם נפשית) ההצעה של לולו לא רעה בכלל, ואפילו יש כל מיני דברים שהאגודה למלחמה מציעה. ואכן חוסר חשק וחוסר כיוון הם סימפטומים של שביזות שבאופן מעגלי גם מחריפים את הדיכאון. כדאי לדבר על זה / לשבור את המעגל. ומותר לכתוב פה הכל, לא צריך להתנצל. בהצלחה ותהיה שמח.

 

[OHAVA]

שלום ניר

נכון שכרגע אתה עובר תקופה קשה אבל על ציר הזמן בעוד שנים תוכל להפיק ממנה הרבה רווחים ולכן כדאי להביט על כל המחלה והתקופה מצד "הכוס המלאה" לכן תצא "מהמילכוד" של למה אני ? ותחשוב על ...... 1)כשהחברים שלך יסיימו את הצבא ויחלו בסיכומטרי אתה כבר תהיה עם תואר. 2)כל ההתמודדות עם המחלה מביאה לבגרות . 3)בלי צבא ומילואים וסכנות (יום אחד תקים משפחה). 4)תפיסת החיים משתנה לחלוטין ולומדים להעריך גם את הדברים הקטנים בחיים. וכו' ........ בריאות ואושר ohava

 

[ornusha]

שנים שלא שמענו...

באמת הרבה זמן שלא שמענו ממך או ראינו, ואולי יש בזה גם משהו טוב

! איזה תחושה מוכרת- כולם בצבא ואתה מאחור........... אז זהו שלא!!! מי שמאחור זה הם. תחשוב על זה- להם אין זמן לעצמם: לימודים, צבא, אולי טיול, לימודים?, חיפוש עבודה, לחסוך, להתבסס.... ואז משפחה. ואם חושבים על זה- כשאתה בצבא אתה לא כל כך חוסך. כלומר למרות שזו חשיבה חומרית, אתה (אנחנו) בפור גדול עליהם מבחינת הכל. עוד נקודה להסתכל עליה היא שעכשיו אנחנו אומנם רוצים להתגייס ולהיות חלק מה"רגיל" מה"שגרה", אבל אולי אם היינו "בפנים" לא הינו רוצים. זה לפחות מה שלי אומרים... ובקשר ללחץ- זהו התחלת ת'חיים. בא לך תלמד, בא לך תטייל, בא לך תתבטל.... בקיצור תהיה אתה. תחפש את עצמך, קח ת'זמן. אנחנו צעירים- מצד אחד גדולים מספיק להחליט מה טוב לנו ומה אנחנו רוצים, ומצד שני עדיין קטנים בשביל לגור בבית ולהיות תלויים באמאבא (איזה יתרון

)... בקיצור, מה שרציתי להגיד, זה שתקח ת'זמן. אומנם אני החלטתי להתחיל ללמוד, ונרשמתי והכל, אבל זה מכיוון שאני יודעת מה אני רוצה. אתה לא יודע? אתה מפחד? זה לגיטימי וברור... מה שעוד יותר מובן זה החששות שיש לך דווקא עכשיו, לאחר שסיימת הכל. שהייתה חולה את כל המחשבה בזבזת באיך להבריא. לא חשבת מה יש מה אין, עכשיו שאתה צריך לחזור ל"שגרה" (או בעצם להתחיל אחת חדשה) כל הפחדים עולים. זה עובר. אז תהיה חזק, תרגיש טוב והכי חשוב תהיה עצמך

ואל תשכח, אנחנו באותו מצב ואני יהיה פה תמיד לעזור.

 

[מיליתו]

הדכאון יכול להגיע באיחור

בפעם הראשונה שהיה לי סרטן הייתי בת 14. כשהבראתי, חזרתי לשגרה, והתנהגתי כאילו הכל כרגיל. אבל האמת היא ששום דבר לא חוזר להיות אותו דבר. יש איזשהו שינו מאוד משמעותי בחיים. הפער מהחברים הוא לא רק בגיוס, הוא מתחיל מהרגע הראשון שאתה צריך להתמודד עם מחלה בעוד החברים שלך עסוקים באיך הם יגיעו לפאב ביום שישי. למסקנות האלה הגעתי אחרי טיפול פסיכולוגי רק בגיל 17... זה לא עניין של פסימיות. פשוט בזמן הטיפול יש מטרה מאוד ברורה - להבריא. יש תאריכי יעד - הטיפול / בדיקה הבאה... יש דברים לעשות... ברגע שמסתימים הלימודים, ואין מסגרת, יש זמן לחשוב והדיכאון מתחיל להתעורר. לדעתי, זה הזמן לפנות לכמה פגישות ייעוץ פסיכולוגי, להרשם לקורס פסיכומטרי, או לחפש עבודה זמנית. אחד המעוררים העיקריים של דיכאון זה פגיעה בתחושת היעילות העצמית - כלומר, תחושה שאתה לא עושה ולא יכול לעשות שום דבר מועיל - תחושה שצה"ל מצטיין בלעורר על ידי הפטור החד משמעי... ברגע שנכנסים למסגרת כלשהי תחושת היעילות העצמית עולה, והדיכאון פוחת באופן משמעותי. בהצלחה, ותרגיש טוב...

 

[rubber duck]

הנפילה שאחרי

לקח לי שנים להבין שבכל פעם שאני מסיים משהו בחיים אני מאבד אנרגיות ולא צובר אותן לעומת זאת כל דבר שאני מתחיל מביא עימו אנרגיות אדירות כך היה גם בימי הסרטן ( הרחוקים יש לציין ) בתחילת הטיפולים למרות כל ההרגשה הלא טובה עשיתי דברים והפכתי את העולם לאחר מכן לעומת זאת האנרגיות ירדו והמשכתי במין שגרה מאוצת שרון

 

[NiR AbR]

תודה!

זה טיפה מנחם לדעת שאני לא היחיד שמרגיש ככה, ושאולי זה מעין דפוס שאנשים חוו... בכל זאת, זה לא פותר את הבעיה. אני ממש מקווה שזה שנרשמתי לפסיכומטרי יעזור לי קצת לשבור את המעגל של חוסר העשייה וכל זה, אם זה מתוך מחוייבות או כל דבר אחר... אני מניח שגם תחושת הבדידות מוסיפה כרגע, כשאין חברים ביומיום בניגוד למה שהיה בזמן המחלה... בכל אופן, תודה לכם שהקשבתם וניסיתם לעזור! אני אוהב אתכם. ניר.

 

[blg]

לא יכולה להתאפק ../images/Emo24.gif

 

[NiR AbR]

תודה, זה כיף ../images/Emo24.gif