היי טלי

[ליפז תעשי לי ילד]

היי טלי../images/Emo7.gif

ממ אני קוראת פה כבר דיי הרבה זמן, ועכשיו החלטתי לכתוב. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מרגישה רע. אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם. את עצמי, את המשפחה, את החברות. אולי מצפים ממני ליותר מידי ואולי אני פשוט לא מספיק טובה. אני מרגישה כלכך לבד למרות שאני מוקפת בחברות ומשפחה. אין לילה שאני לא בוכה בו ורק חושבת כמה כדורים אני צריכה לקחת בשביל לא להתעורר בבוקר. אני כבר לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. אני חייבת לפרוק ואין לי למי. ולאט לאט נגמרים לי הכוחות. אני מותשת כלכך. מה עושים?

 

[טלי גולן]

../images/Emo201.gif

אני שמחה שהחלטת לכתוב כאן קצת על מה שאת מרגישה, ולא להשאר עם הכל לגמרי לבד

נורא קשה להרגיש ככה, שאתה מאכזב את כולם. זה באמת עושה להרגיש נורא לבד. כתבת שאת מרגישה שאת מאכזבת את כולם. מאכזבת במה? את יודעת מה עושה לך להרגיש ככה? זה משהו שאומרים לך או משהו שאת מרגישה? אני חושבת שכשאנחנו לא יכולים לדבר על הדברים שמכאיבים לנו ומפריעים לנו, זה גורם לנו להרגיש נורא לבד. יש מישהו שאת כן יכולה לדבר איתו ולשתף? אני יודעת שכשקשה ועצוב כל כך, אז מרגישים נורא מותשים, ולפעמים מחשבות של ייאוש עולות בראש. אבל נורא חשוב לזכור שהמחשבות האלה באות מהכאב, ושיבואו ימים יפים יותר, שבהם כבר לא תרגישי ככה. והכי חשוב, שתשמרי על עצמך ותהיי חזקה

אני חושבת שלפרוק, לדבר, לשתף זה באמת נורא חשוב. אחד המקומות שבהם אפשר להביא את הכאב , להבין אותו ולהתגבר עליו זה טיפול פסיכולוגי. היית פעם בטיפול?

 

[ליפז תעשי לי ילד]

אוף...

נכון שיש ימים יפים יותר, אבל בהימים הרעים גורמים לי להתלבט אם כדי לי לחכות להם, כי אני כלכך סובלת בימים הרעים. אני כבר יומיים לא אכלתי כלום מדיכאון, אני לא יודעת מה לעשות. נמאס לי לבכות, ותכלס אין לי את מי לשתף, החברות אומרות יהיה בסדר, אבל זה מעבר, זה לא זה. אני מנסה להיות חזקה,אבל זהו היומיים האלה היו היומיים הכי קשים שעברתי בחיים שלי. אני נהיית חלשה גם נפשית וגם פיזית. כל היום במיטה בוכה, ככה עובר עוד יום. ומאכזבת פשוט בהכל,בלימודים,בשיעורי נהיגה,בחברות,במשפחה,הכל. לפעמים אומרים ולפעמים העיניים אומרות הכל. חשבתי המון פעמים ללכת לטיפול, אבל בשביל ללכת לטיפול אני צריכה לשתף את ההורים שלי, ואני ממש לא רוצה לעשות זאת. לאכזב אותם עוד יותר ממה שהם עכשיו. שמעתי על מקום בתל אביב, באבן גבירול, שבאים לשם בני נוער לשבת ולדבר וכו'. את מכירה את המקום?

 

[טלי גולן]

../images/Emo201.gif

ליפז, נשמע שנורא קשה ועצוב לך, ואני חושבת שזה מאוד חשוב שלא תשארי עם זה לבד, ושתלכי לטיפול אצל מישהו מקצועי שיוכל לעזור. נכון שכדי ללכת לטיפול צריך עזרה מההורים, אבל זה לא אומר שאת חייבת לשתף אותם בכל מה שעובר עליך. את יכולה להגיד רק משהו כללי ולבקש עזרה, כמו שלא טוב לך או שעצוב לך בזמן האחרון, או אפילו שאת מרגישה שאת זקוקה לטיפול אבל קשה לך לפרט למ כרגע. אני לא חושבת שזה משהו שיאכזב אותם, להיפך, אני חושבת שזה ירגיע אותם לדעת שהבת שלהם יכולה לפנות אליהם בבקשת עזרה כשקשה לה. את מתארת יומיים מאוד קשים, של עצב, בכי וכאב. את כותבת שזה מעבר לזה שהחברות יגידו שיהיה בסדר, ואת כותבת שחשבת הרבה על טיפול. נשמע שזה מה שאת מרגישה שנכון בשבילך, ואני מאוד מסכימה איתך. אין שום סיבה שתמשיכי לסבול ולכאוב, כאשפר ללכת לטיפול ולקבל עזרה... דברת הרבה על הימים הרעים והכואבים. מה עושה אותם לימים רעים? את יודעת מה גורם לך להרגיש עצובה או שזו הרגשה שאת לא יודעת להסביר מאיפה היא באה? לגבי המקום באבן גבירול, אני לא מכירה. את יודעת איך קוראים לזה? בכל מקרה, אני לא חושבת שמקום בו מדברים עם בני נוער אחרים הוא תחליף לטיפול, אני חושבת שזה משהו אחר. בלי קשר, הטיפול נראה לי מטוד מאוד חשוב ומאוד מאוד יכול לעזור...

 

[ליפז תעשי לי ילד]

בא לי למות../images/Emo7.gif

אני מרגישה זוועה, כאילו אין כבר טעם לחיים שלי. אוף...משהי אחת הפכה איכשהו להיות כל החיים שלי, ואפילו לא שמתי לב, עד שקרה כמה דברים ורבנו, ומאז הפסקתי להתקיים... המצב שלי גרוע, אני בקושי הולכת לביצפר, אני לא אוכלת ואני כל היום בוכה. אני מנסה להמשיך הלאה, להעיף אותה מהראש שלי, אבל אין- זה מסרב לצאת. נמאס לי כבר לבכות, זה מעייף אותי...הכל מתפורר...

 

[טלי גולן]

../images/Emo201.gif

כל העצב שאת מרגישה התחיל בעקבות הריב איתה או שזה היה עוד קודם? נשמע שמה שקרה ביניכן הכאיב לך נורא. זאת היתה חברה? יש סיכוי שתדברו ביניכן על מה שקרה? כרגע את מאוד מאוד עצובה, והעצב הזה מאוד משפיע על החיים שלך. את בוכה, את לא אוכלת, את לא הולכת לבי"ס, ואת מרגישה תחושות קשות של ייאוש. נורא קשה להרגיש ככה, ואני חושבת שאת חייבת לטפל בעצמך. יש טיפולים כל-כך יעילים לתחושות דכאון כמו שאת מתארת, ואין שום סיבה שתמשיכי לסבול ככה. כתבת שאת חושבת על טיפול, אבל לא רוצה לשתף את ההורים. אני יודעת שלא תמיד קל לשתף, אבל זה נורא חשוב שתלכי לטיפול, גם אם מה שזה אומר זה שאת צריכה להגיד משהו להורים. מעבר לזה, קשה לי להאמין שהם לא מרגישים שמשהו קורה. הם הרי רואים שמשהו בך השתנה, שאת לא אוכלת טוב, שאת לא הולכת לבי"ס... הם דברו איתך על זה או אמרו משהו? ליפז, כמו שכבר כתבתי, כן אפשר לצאת מתחושות קשות כאלה ולחזור להרגיש טוב, פשוט צריך לטפל בזה. טיפול פסיכולוגי או טיפול תרופתי יכולים כל-כך לעזור. מה דעתך שתנסי לדבר עם ההורים, להגיד להם שאת מרגישה מאוד עצובה ושאת צריכה טיפול?