על מדריכים, דיעות מקובעות ומה שביניהם...
ההחלטה להיוולד לגוף פיזי היא החלטה מאוד אמיצה וכרוכה בהרבה סיכונים. לכן, אף אדם לא מגיע לכאן לבדו. לכל אחד יש לפחות מדריך אחד שמלווה אותו לאורך החיים. גם אם אתה ממש לא רוצה בנוכחותו, הוא עדיין שם בשבילך. זה מזכיר לי סיטואציה של הורה וילד קטן במגרש משחקים. כשהילד עולה על איזה מתקן גבוה ולא מסכים שההורה יחזיק אותו, ההורה לפעמים נותן לו לעלות לבד. אבל הוא תמיד עומד לידו בשביל לתפוס אותו ברגע שיפול. לפעמים נותנים לילד ליפול קצת בשביל שילמד להיזהר, אבל תמיד נמצאים שם בשבילו (כן, אני יודעת שלא כל ההורים מתנהגים ככה, אבל איתם יש לי שיחה נפרדת...) הרבה פעמים אנחנו מאבדים את הקשר שלנו עם המדריכים, ואז יש לנו הרגשה שאנחנו לבד בעולם. שאף אחד לא אוהב אותנו, לא דואג לנו, לאף אחד לא איכפת מאיתנו. הרגשה מאוד קשה שלצערי הרבה מאוד אנשים מתמודדים איתה. אבל אני מניחה שכך אנחנו לומדים, דרך הנפילות האלה. אבל זו דעתי ואתה מוזמן לא לקבל אותה, ואני מקבלת את זה בברכה. אתה מתעקש לטעון שהמחשבה שלי מקובעת ואין לי כוח להתוכח עם זה. יש לי מערכת אמונות שהתגבשה לאורך השנים, ושמשרתת אותי מצויין. לא הייתי מגדירה אותה כמקובעת כי אני כל הזמן נמצאת בתהליך של למידה, אבל כן, יש לי איזשהו בסיס יציב של אמונות שעליו אני בונה עוד ועוד דברים. כהילרית, אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להאמין בכל אותם הדברים שאני מאמינה בהם, כי הם מהווים בסיס למה שאני עושה. זה יהיה כמו רופא שלא מאמין באנטומיה. מצב אבסורדי. אבל אתה עוד צעיר, ובגילך זה באמת הזמן לבדוק ולנסות כיוונים שונים, לא לבחור בשום דרך לפני שתנסה את כולן...לחפש את האמת שלך... וזאת הדרך הכי טובה ללמוד ולהתפתח. כך שאני מאחלת לך המון בהצלחה, ואני בטוחה שעוד תגיע רחוק. בברכת אור ואהבה, אינה
אינה