L i T a L 1
New member
היי כולם!!!
לא יודעת כמה מכם זוכרים אותי אבל נהגתי לכתוב בפורום בימים הראשונים שלו וניראה לי שאני יחזור לכתוב פה קצת יותר, הייתה לי תקופה שהדיבור על המסע העלה לי מעין תחושת מועקה בגרון והפסקתי לכתוב פה, אבל זה עבר. בכל מקרה הנה קטע שכתבתי ממש אחרי המסע- מרים הראל הייתה העדה שלנו, לא יודעת כמה יוכלו להתחבר לקטע בגלל שהוא מאוד מבולגן ומאוד אישי... חודשים עברו מאז המסע. לפני חודשים בזמן הזה הייתי בפולין. במדינה שבה השורשים שואבים דם מהאדמה. כמה אנשים נהרגו שם! כשמסתכלים לאחור על המסע זוכרים כמה סיפורים זוכרים 2\3 ארועים זוכרים איזה ערב במלון זוכרים בדיחה או שתים שהרצנו עם החברים. אבל לא בשביל זה יצאנו! כשמסתכלים יותר עמוק ולא בזיכרון אלא בלב אז ניזכרים באמת נזכרים בסיפור שסיפרו באשוויץ ,ובוכים. נזכרים שהאירוע בא להשכיח מסיפור מזעזע ,ובוכים. נזכרים שאחרי הערב במלון סיכמנו את היום במחנה השמדה ,ובוכים. נזכרים שהבדיחה באה לעודד את הלב ,ובוכים. כמה כאב יכול לשאת הלב עד שמתפוצץ? כמה מראות איומים יכול הראש לזכור לפני שמדחיק? כמה ימים ארוכים יכול הגוף להחזיק לפני שיחלש? וכמה שאלות יכול ההגיון לשאול לפני שיתרצה? מרים הראל אני מצדיעה לך ,גיבורה שלי. תודה שגרמת לי להבין ששום דבר לא ניגמר לפני שאני מחליטה לוותר. תודה שהראת לי אין מוצאים את האור החלש ביותר בעולם חשוך. תודה שלימדת אותי כמה מעט אני יודעת והוספת המון על המעט הזה. והכי הרבה תודה על שהיית שם בשבילי! [היומן מסע שלי] מדליקה
לזכר 6 מליון יהודים שניספו בשואה ללא עוול בכפם.
לא יודעת כמה מכם זוכרים אותי אבל נהגתי לכתוב בפורום בימים הראשונים שלו וניראה לי שאני יחזור לכתוב פה קצת יותר, הייתה לי תקופה שהדיבור על המסע העלה לי מעין תחושת מועקה בגרון והפסקתי לכתוב פה, אבל זה עבר. בכל מקרה הנה קטע שכתבתי ממש אחרי המסע- מרים הראל הייתה העדה שלנו, לא יודעת כמה יוכלו להתחבר לקטע בגלל שהוא מאוד מבולגן ומאוד אישי... חודשים עברו מאז המסע. לפני חודשים בזמן הזה הייתי בפולין. במדינה שבה השורשים שואבים דם מהאדמה. כמה אנשים נהרגו שם! כשמסתכלים לאחור על המסע זוכרים כמה סיפורים זוכרים 2\3 ארועים זוכרים איזה ערב במלון זוכרים בדיחה או שתים שהרצנו עם החברים. אבל לא בשביל זה יצאנו! כשמסתכלים יותר עמוק ולא בזיכרון אלא בלב אז ניזכרים באמת נזכרים בסיפור שסיפרו באשוויץ ,ובוכים. נזכרים שהאירוע בא להשכיח מסיפור מזעזע ,ובוכים. נזכרים שאחרי הערב במלון סיכמנו את היום במחנה השמדה ,ובוכים. נזכרים שהבדיחה באה לעודד את הלב ,ובוכים. כמה כאב יכול לשאת הלב עד שמתפוצץ? כמה מראות איומים יכול הראש לזכור לפני שמדחיק? כמה ימים ארוכים יכול הגוף להחזיק לפני שיחלש? וכמה שאלות יכול ההגיון לשאול לפני שיתרצה? מרים הראל אני מצדיעה לך ,גיבורה שלי. תודה שגרמת לי להבין ששום דבר לא ניגמר לפני שאני מחליטה לוותר. תודה שהראת לי אין מוצאים את האור החלש ביותר בעולם חשוך. תודה שלימדת אותי כמה מעט אני יודעת והוספת המון על המעט הזה. והכי הרבה תודה על שהיית שם בשבילי! [היומן מסע שלי] מדליקה
