היי לכולם..כתבתי את ההודעה

[nush191]

היי לכולם..כתבתי את ההודעה

בפורום אחר שקצת לא קשור לעניין שלי. והינה מצאתי את הפורום הזה..נראה לי שזה המקום הנכון להודעה שלי..אז.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל אבל פשוט אכתוב את מה שמכביד עליי.
אני עוברת עכשיו תקופה לא קלה והמון לחצים סובבים אותי..מנסה להירגע ולהרגיע את עצמי וקשה לי עם זה מאוד..העניין הוא שאני מרגישה כל הזמן לבד.
גם כשאני ביחד אני מרגישה לבד..יש לי חברות טובות ומדהימות אני טיפוס שאוהבת להיות לבד כי כך התרגלתי מהילדות אבל אני לא נוטה להתבודד, פשוט ממש צריכה את הזמן הפרטי שלי "להתחבר" לעצמי כל פעם מחדש.
כבר שנה מאז שחזרתי הבייתה מאז הספקתי לעבוד לחסוך כסף ובהמשך גם יגיעו הלימודים..ומאז שחזרתי הבייתה עברתי המון תהליכים עם עצמי, המון למידה הרגשתי שפשוט כל החיים שלי היו שקר ואני הובלתי את עצמי לשם כי..גם היה לי המון חוסר ביטחון, מצאתי את עצמי מתאהבת במישהו שאין לי איתו עתיד ובתוך כדיי גם התאהבתי בבנות והייתה לי בת זוג. עד שנשבר לי עזבתי הכל וחזרתי הבייתה. הרגשתי שנולדתי מחדש..התחלתי הכל מהתחלה וזה הרגיש לי נכון וטוב. התחזקתי מאוד. אני מטבעי מאוד סקרנית..כל תקופת העבודה עשיתי פשוט "טיפול עצמי"...בעזרת ספרים ונט..הכל מהכל..גיליתי המון..על עצמי..על העולם, שיניתי את הגישה שלי לחיים הבנתי שהיה בי המון כעס וצער ובקיצור..התחפרתי בתוך עצמי.
חברות תמכו בי והיו איתי..ניסיתי להבין מאיפה מגיעה תחושת הבדידות הזו? אני יודעת שלאמא שלי היה דיכאון גם בגילאים שלי וכנראה שזה משהו תורשתי לצערי..ואני מסרבת לטפל בזה כי אני לא מוכנה לקחת כדורים..לקחתי בעבר וזה גורם לי להרגיש כמו פסיכוטית. על פניו הכל נורמלי אצלי אני חייה חיים נורמטיביים לחלוטין יוצרת קשרים יוצאת..שואפת לעתיד השכלה..חולמת על אהבה גדולה כמו כל אחד\אחת אני מניחה.
אבל בפנים....אני יכולה להיות מאושרת ויום אחרי זה להיות מעורערת לגמרי, כל מילה מפילה אותי..אני מרגישה שאני נתונה כל הזמן לדעותים של אחרים..אני סומכת על עצמי אבל מרגישה שאני לא מסוגלת בלי שמישהי תגיד לי אם מה שאני עושה טוב\ לא טוב.
מגיל קטן אני זוכרת שאמא שלי הייתה שוכבת במיטה בדיכאון..מגילאי 5\6 כמובן לא זוכרת אבל ככל שהתבגרתי הייתי נחשפת לזה..היא אישה טובה וגדולה מהחיים והיום המצב שלה הרבה יותר טוב וגם בזכות התרופות..אבל כשאני חושבת על זה..אף פעם לא הייתה בבית אווירה קלילה..ושמחת חיים..כל ההתבגרות שלי היה מרד אחד גדול, מלחמות עם עצמי ואיתה, חוסר רצון לחבור למסגרת ליסוע עם כל אחד לכל מקום העיקר להעביר את הזמן ולהשכיח את תחושת הבדידות הזו. בתיכון פעמיים בלעתי כדורים, לא באמת רציתי למות, הייתי נואשמת לתשומת לב..ולא קיבלתי אותה משום מקום. בי"ב יום בהיר אחד..הרגשתי כ"כ לבד..היו לי חברות אחרות אז והרגשתי שהן לא מבינות אותי ואחת מהן הייתה כלהזמן שופטת אותי ולא יכלתי לשאת את זה את ההרגשה שאני לבד ואני לא יכולה להביע את עצמי..נכנסתי לשירותים ובלעתי כדורים. הגעתי הבייתה והקאתי הכל..כל היום הייתי כמו צמח.
בפעם השנייה זה היה רציני...הייתי צריכה ללכת לעבוד בפעם השנייה בקייטרינג, והמנהל שלח לי הודעה "קבלי ביטול" פשוט כך. וזה היה הטריגר, לא יודעת מה היה שם אבל כל הרגשות שאני דחוייה ולא מספיק טובה ושהכל רע אצלי עלו, בלעתי כדורים ומשם אני כבר לא זוכרת..הגעתי לבית החולים.
אני מנסה לשנות את הסיפור שלי, כי זה ה"סיפור" שלי. אני לא באמת כ"כ פסימית...........פשוט.........זה הרקע לחיי וכך אני זוכרת אותם. אני מרגישה שאני מסתירה הכל כשאני מציגה את עצמי וקשה לזייף תחושות..מחשבות..
אני לא מבינה למה הייתי כזו דפוקה ורגישה כשהייתי קטנה. נכון, עכשיו התבגרתי והתחשלתי ואני כבר לא אותה אחת. אבל..אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת להיות שמחה באמת אף פעם וזה עצוב לי..שבוע שעבר פעם ראשונה מצאתי את עצמי בתחושת היי כזו..לא הפסקתי לצחוק..משום סיבה. שנים שזה לא קרה לי, צחקתי עד שהבטן התכווצה לי זו הייתה הרגשה מדהימה. ואז הגיעה נפילה..דיברתי עם משהי שהזכירה לי משהו..והייתי משותקת.
בקיצור..מצבי רוח של ממש ואני תוהה..האם אני כבולה לזה כל חיי? נכון..לבנאדם יש ימים כאלו וכאלו, וזה לגיטימי..אני שומרת על עצמי..מטפלת בעצמי. אבל ההרגשה הפנימית היא אותה הרגשה.
אני כ"כ מאחלת לעצמי להפסיק להיות כ"כ תלוייה רגשית באחרים אמנם תזרקו לי עצות שהן "קלות" אבל זה קשה..מגיל קטן חיפשתי את תשומת הלב הזו, במיוחד בגלל שגם גדלתי ללא אב..אני מוצאת את עצמי נקשרת לאנשים עוד לפני שהכרתי אותם, מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי כדיי להיות ראוייה לחברות שלנו, גם כשזו ידידות..מרגישה שאני....לא אני...גם כשאני מנסה.
כמובן שזה לא תמיד כך אני מתארת הרגשה כללית שחוזרת על עצמה כל הזמן. אני זועקת לתשומת לב וזה הרסני. היום אני מתונה בהרבה אבל עדיין..נראה שכל אחד שייסתכל לכיווני ואני נשבית בקסמו. ואני בחורה חמודה ונראית נחמד מאוד. אבל החוסר ביטחון הזה....שאני כביכול משדרת רוגע ושהכל בסדר..ויוצרת שיחות..וצוחקת ועדיין..התחושה היא אותה תחושה.
בא לי כבר לבכות..אני לא יודעת מה לעשות עם זה...מה עושים עם זה?
לא יכולה ללכת לטיפול פסיכולוגי..דיי...נמאס לי להיות כזו. אז מה, אקח כדורים והבעיה נפתרה..? :\ אני פשוט מאוד מאוד מחוברת ל"רוחניות" -לא אוהבת להשתמש במילה הזו אבל אין לי דרך אחרת להסביר את זה עכשיו" ובאמת מאמינה שהכל בא מבפנים ועד שלא אעבוד על הבפנים שום דבר לא ייפתר..ובכללי מסתכלת על החיים בצורה עמוקה לפעמים עמוקה מידיי...אפשר לומר שלא שטחית..אני כן מעריכה הכל...את חיי, את הבית שאני גרה בו, את אמא שלי, את הדברים שאני אוהבת וטובה בהם..מעריכה את הנופים שמקיפים אותי את הטבע..מזג אוויר טוב..נעים..שמש וגם גשם..מעריכה הכל, אני לא כזו דיכאונית.............
אבל..לא יודעת. מרגישה שכל חיי אהיה לבד..גם כשבנאדם מראה עניין אני מאבדת את זה מהר, וכשבנאדם מפגין ריחוק אני אני מפתחת כלפיו "רגש"..איזה משהו בסתר וזה מתעצם.
זה בלתי אפשרי..אי אפשר לחיות ככה..:\

זהו..אני ממש ממש מתנצלת אם דיכאתי כאן מישהו, באמת שלא התכוונתי..............
תודה..

 

[Lady Stark]

היי נוש

דבר ראשון, הגעת לפורום דיכאון אז אין סיכוי ש"תדכאי" פה מישהו. כולנו מתמודדים לחלוטין עם רגשות דומים.

ברוכה הבאה.
נשמע על פניו שלמרות הקושי יש לך מוטיבציה לחיות והערכה לחיים. זה טוב מאוד.
אני לא באמת יכולה לייעץ או לאבחן אבל נשמע ממך שאת עוברת סערת רגשות שמוכרת להרבה מהחברים בפורום הזה. אני יכולה לומר לך מניסיון שזה נעשה קל יותר עם הגיל וההתבגרות הנפשית.

אני גם יכולה לומר לך שטיפול עצמי לרוב לא מצליח במצבים כאלו משום שאפילו שאנחנו מכירים כל מחשבה בראש שלנו, חסרים לנו כלים כדי לעבוד על הבעיות כמו שצריך.
בנוסף, בטיפול עצמי אנחנו מאוד עסוקים במחשבות על המצב שלנו, ואילו טיפול פסיכולוגי לרוב עוזר להקטין את כמות המחשבות ולחיות יותר ויותר בקלות.
אני יודעת שלא קל לך עם המחשבה לפי מה שאמרת, אבל טיפול הוא לא מקום שבו את מעלה דברים מבאסים ונעשית עוד יותר מדוכאת. טיפול הוא מקום בו את מנסה להבין את עצמך ולגלות איך לצמצם את הפחד וחוסר השייכות.
עד אז, אנחנו פה ואת מוזמנת לכתוב מתי שתרצי וגם לענות לאחרים.
תרגישי טוב