היי לכולם, שאלה לי, אשמח לתגובות
אצל בני בן ה-3.5 יש הבדל עצום בהתנהגות שלו בבית לעומת ההתנהגות בגן ובכלל ואני מרגישה שההתנהגות הזאת של הילד משפיעה לרעה על היחסים שלי ושל בעלי מאחר ואנחנו (בין השאר) לא מסכימים על הטיפול בילד.
בבית הילד פרוע, מציק לאחיות הגדולות, זורק דברים, עצבני (עליי בעיקר). לדוגמה, אם אני נותנת לו כוס מים והוא באותו רגע רוצה שוקו אז הוא בהרבה מיקרים ישפוך את המים בעצבים על הרצפה. יש לו "פתיל קצר" כשאני בסביבה. אי אפשר לעשות איתו כמעט כלום. לדוגמא, אם טיול אז הרבה פעמים חייבים לחזור באמצע הדרך כי הוא מתפרע באוטו. בסרטים הוא לא יושב עד הסוף ומפריע לכולם.
לעומת זאת, כשאני לא נמצאת בסביבה למשל בגן או בחוגים, מספרים לי שהילד חמוד ונהדר. הגננת אמרה לי שהיא לא רואה שום בעייה בהתנהגות, להפך. הוא תמיד מציע לעזור לחברים, הוא מבצע את מה שהגננת מבקשת בחיוך. יושב בשקט ומקשיב כשצריך, יודע להתרכז. עוד דוגמא, עכשיו חזרנו מהבריכה, הוא בחוג שחייה. הוא לא מוכן להכנס למים והוא מתעצבן ובוכה שהוא רוצה ללכת הביתה. אבל אני משאירה אותו שם והולכת. ברגע שאני עוזבת הוא מייד נכנס לבריכה ועושה כל מה שהמורה מבקשת ממנו ואפילו נשמע שהוא מדבר, צוחק ונהנה מכל רגע (אני מביטה בו מרחוק).
ניסיתי לתת מדבקות (כל 10 מדבקות שהוא אוסף הוא מקבל מתנה), אבל נראה לי שארוך לו מדי לחכות ל-10 מדבקות למרות שאנחנו נותנים לו דיי מהר את המדבקה אפילו על דברים קטנים כמו ללכת לאמבטיה בלי לריב או לאכול משהו בארוחות. אני גם מאיימת עליו שלא נעשה "כייף" בסופשבוע אם הוא ירביץ לאחיות שלו או יקח להם דברים. בקיצור, קשה קשה קשה מאוד.
בעלי ואני רבים המון על החינוך שלו. בעלי רוצה יד קשה יותר. למשל הוא אומר לו לשבת בחדר שלו 3 דקות כל פעם שהוא מתפרע, אם הילד זורק צעצוע אז בעלי מעלים את הצעצוע הזה עד להודעה חדשה הוא גם צועק עליו המון ואין לו סבלנות אל הילד. כשהילד ובעלי בסביבה יש הרבה צעקות משני הצדדים.
אני מצדי יותר רכה. אני מנסה לדבר איתו, להסביר לו שההתנהגות הזאת לא מקובלת עליי, לתת פרסים ובעלי מאשים אותי שאני רכה מדיי עם הילד.
אנחנו במצב שכל סופשבוע אנחנו נכנסים ללחץ רק מהידיעה שכולנו נהיה יחד בבית וזה יהיה כמו סיר לחץ.
אני שואלת את עצמי לפעמים אם הילד יהיה רגוע יותר אם בעלי יהיה פחות בתמונה... למרות שברור לי שההתנהגות של הילד קשורה איכשהו יותר בי.
אשמח לתגובות.
אצל בני בן ה-3.5 יש הבדל עצום בהתנהגות שלו בבית לעומת ההתנהגות בגן ובכלל ואני מרגישה שההתנהגות הזאת של הילד משפיעה לרעה על היחסים שלי ושל בעלי מאחר ואנחנו (בין השאר) לא מסכימים על הטיפול בילד.
בבית הילד פרוע, מציק לאחיות הגדולות, זורק דברים, עצבני (עליי בעיקר). לדוגמה, אם אני נותנת לו כוס מים והוא באותו רגע רוצה שוקו אז הוא בהרבה מיקרים ישפוך את המים בעצבים על הרצפה. יש לו "פתיל קצר" כשאני בסביבה. אי אפשר לעשות איתו כמעט כלום. לדוגמא, אם טיול אז הרבה פעמים חייבים לחזור באמצע הדרך כי הוא מתפרע באוטו. בסרטים הוא לא יושב עד הסוף ומפריע לכולם.
לעומת זאת, כשאני לא נמצאת בסביבה למשל בגן או בחוגים, מספרים לי שהילד חמוד ונהדר. הגננת אמרה לי שהיא לא רואה שום בעייה בהתנהגות, להפך. הוא תמיד מציע לעזור לחברים, הוא מבצע את מה שהגננת מבקשת בחיוך. יושב בשקט ומקשיב כשצריך, יודע להתרכז. עוד דוגמא, עכשיו חזרנו מהבריכה, הוא בחוג שחייה. הוא לא מוכן להכנס למים והוא מתעצבן ובוכה שהוא רוצה ללכת הביתה. אבל אני משאירה אותו שם והולכת. ברגע שאני עוזבת הוא מייד נכנס לבריכה ועושה כל מה שהמורה מבקשת ממנו ואפילו נשמע שהוא מדבר, צוחק ונהנה מכל רגע (אני מביטה בו מרחוק).
ניסיתי לתת מדבקות (כל 10 מדבקות שהוא אוסף הוא מקבל מתנה), אבל נראה לי שארוך לו מדי לחכות ל-10 מדבקות למרות שאנחנו נותנים לו דיי מהר את המדבקה אפילו על דברים קטנים כמו ללכת לאמבטיה בלי לריב או לאכול משהו בארוחות. אני גם מאיימת עליו שלא נעשה "כייף" בסופשבוע אם הוא ירביץ לאחיות שלו או יקח להם דברים. בקיצור, קשה קשה קשה מאוד.
בעלי ואני רבים המון על החינוך שלו. בעלי רוצה יד קשה יותר. למשל הוא אומר לו לשבת בחדר שלו 3 דקות כל פעם שהוא מתפרע, אם הילד זורק צעצוע אז בעלי מעלים את הצעצוע הזה עד להודעה חדשה הוא גם צועק עליו המון ואין לו סבלנות אל הילד. כשהילד ובעלי בסביבה יש הרבה צעקות משני הצדדים.
אני מצדי יותר רכה. אני מנסה לדבר איתו, להסביר לו שההתנהגות הזאת לא מקובלת עליי, לתת פרסים ובעלי מאשים אותי שאני רכה מדיי עם הילד.
אנחנו במצב שכל סופשבוע אנחנו נכנסים ללחץ רק מהידיעה שכולנו נהיה יחד בבית וזה יהיה כמו סיר לחץ.
אני שואלת את עצמי לפעמים אם הילד יהיה רגוע יותר אם בעלי יהיה פחות בתמונה... למרות שברור לי שההתנהגות של הילד קשורה איכשהו יותר בי.
אשמח לתגובות.