מאמר מעניין - תודה על ההפניה
התהליך שאתן מתארות הוא חלק מתהליך כולל שמתרחש מזה שנים רבות, הן בארץ והן בעולם (בטוח בארה"ב, אבל נראה לי שגם במקומות אחרים).
המגמה של שיקום בקהילה (גם כשאין שיקום ואין קהילה) היא מגמה רווחת שמונעת חזק על ידי אינטרסים פוליטיים וכאלה שקשורים לדעת הקהל.
אני כתבתי עבודה סמינריונית בנושא דומה בסוף התואר הראשון (לצערי זה היה לפני הרבה שנים) והראיתי בה נתונים מספריים של כמות הילדים בפנימיות (כלומר הן פנימיות "כלליות" כגון עליית הנוער והן פנימות טיפוליות) כמו גם אחוז הילדים מכל שנתון, או מסך האוכלוסיה שמוצא לפנימיות - ישנו פיחות רץ (להבדיל מזוחל) במספרים הללו מאז קום המדינה. להשמה פנימייתית בתקופת קום המדינה היו סיבות סוציולוגיות רבות (אליטה אשכנזית, תפיסות פטרוניות כלפי מהגרים ודרכי החינוך שלהם ורצון לקדם את אידיאולגיית כור ההיתוך). ה"קמפיינים" הקולניים של חטיפת ילדי תימן וכדומה, כמו גם הגלים שהם עושים היום (את בטח מכירה את החברה הנחמדים שיושבים ליד המשביר לצרכן הישן בטענה שהרווחה חטפו להם את הילדים) מוסיפים ומלבים את התדמית שלנו, העוסים, כחוטפי ילדים ומסבים את השיח מעצם הפגיעה בילד, הסיכויים לשיקום, הצורך בהכלה, ואף הרצון (לפעמים) של ההורים בהשמה חוץ ביתית.
בהקשר של הוצאת ילדים רכים מחוץ לביתם למסגרות ארוכות טווח (שלא נדבר על אימוץ), דעת הקהל עשתה שמות עוד יותר. כאשר עבדתי בבית מעבר, לא יהיה ולו ילד אחד אצלינו שהיה ספק בקשר למסוגלות ההורית של ההורים שלו, ועם זאת הדיונים המשפטיים נמשכו שנים (שבהם הילדים גדלו בבית מעבר, ללא דמויות קבועות ועם שאר הרעות החולות של לגדול מחוץ לבית (לבית עם צרה. לא עם קמץ)). אני מוצאת את העניין הזה מקומם אפילו יותר, שכן ככל שהילד רק יותר בשנים, סיכויי ההשתקמות שלו גבוהים יותר, אך דרך החתחתים שמעניקה עוד ועוד הזדמנויות להורים, אך לא לילדיהם, גורמת להם להקריב שנים קריטיות בחייהם.
אני חושבת שאתן מצייורת תמונה חשובה של השמה חוץ ביתית כמונעת מצרכי הנערה ולא המערכת. מקווה שמישהו מהקוראים הצליח להפנים את המסר. הבורות והדעות הקדומות בנושא הן אדירות..
