היי לכולם...../images/Emo9.gif
הממ..... כבר כתבתי פה פעם אחת או פעמיים,ו.....אני קוראת פה כל הזמן.בהתחלה לא הבנתי-לרזות בראש אחר??איזה ראש?אבל קלטתי שזה בדיוק הראש שאני צריכה. למי שלא מכיר-אני שיר מפורום דיאטות והשמנה.והנה באתי גם לכאן.מה לעשות,העיסוק הזה לא מרפה ממני ובזמן האחרון אני מרגישה שאני צריכה המון תמיכה. אף פעם לא הייתי שמנה.היתה לי תקופה שהתמלאתי בתחילת גיל ההתבגרות. זה יכל להתאזן מעצמו,אבל אני מהאנשים הלחוצים האלה שנבהלים מכל שטות,אז.....התחלתי במרוץ דיאטות די מטורף.בהתחלה לא ממש הלך לי,ונשארתי מלאה ואפילו שמנה יותר.אבל אחרי שנתיים בערך הכרתי חברה שנתנה לי כמה "פטנטים".ושוב,אדם לחוץ ופרפקציוניסטי שכמוני.....לקחתי כל דבר שהיא הציעה ויישמתי אותו ב-300 אחוז.ותנחשו לאן הגעתי.....לצד הלא יפה של המלחמה הזו.לאנורקסיה.שנים שקעתי שם,באישפוזים,אובססיות,פחדים מעצמי ומכל דבר,פחד מהמחר ומההווה,דיכאון תמידי שרק הדרדר.ועברו שבע שנים רזות,תרתי משמע...עברתי תיכון וצבא ובגרויות<ועם הפרפקציוניזם שלי עברתי אותם בהצלחה..>והשתחררתי מהצבא.ואז התחילה בולימיה.שנמשכה כשנה וחצי בערך.התרגלתי לימים של אכילת כמויות עצומות,שקיעה בחוסר תפקוד,מנוונת,לא חושבת על כלום,רק כואבת ועצובה,בצד ימים של היי מוטרף,לא אוכלת כלום,רק עושה ספורט כל היום,מסתובבת חסרת מנוחה וחרדה.הפחד ליווה אותי תמידית.רצתי קילמטרים שלמים,לקחתי אינספור משלשלים,הרסתי את גופי ונפשי.לא היה בי דבר חוץ מפחדים ואובססיות. ובסוף אותן שנה וחצי,בתחילת השנה הזו-נרשמתי ללימודים באוניברסיטה.למסלול מאוד קשה ודורש.המשלשלים כבר לא השפיעו.אז הפסקתי לקחת אותם.והמשכתי לרוץ,הפכתי לאצנית למרחקים ארוכים.עדיין נמשכו ימי האכילה המועטה לצד ימים של אכילה אינסופית,וזה התחיל להראות קצת על המשקל.הגעתי למשקל תקין,נראיתי נפלא מבחוץ אבל מרוסקת לגמרי מבפנים. ואז הפסקתי את הלימודים.הגוף שלי כבר קרס,כאבי גב,בצקות,מיגרנות,מה לא... נשארתי בבית ועליתי תוך חודשיים 10 קילוגרמים. הייתי בהלם מכך,לא הבנתי יך יכולתי לתת לעצמי להגיע למצב כזה,שאני שוקלת כפול ממה ששקלתי.לא ידעתי מה לעשות. אני לא יודעת איך ומה,אבל איפשהוא הרגשתי שאני יכולה למצוא דרך בכל הבלגן הזה.שאני יכולה לגרום לעצמי להיות מאושרת.לאכול וללמוד לחיות עם זה שאני אוכלת,בלי הפחד התמידי שהתלווה לכך. אז.....התחלתי לאכול נכון ומגוון.כל יום במסגרת קבועה של 18 נקודות של "שומרי משקל",פעילות גופנית קבועה ומתונה<לא ריצות!!!-הליכה ומחול אירובי>,חיזוק שרירים ועוד... ואכן בכמה שבועות האלו,יותר נכון חודש וחצי בערך-סיגלתי כמה הרגלים חדשים:לא להשאר רעבה,לאכול ארוחות כל 4 שעות בערך,לא לוותר לעצמי לשום כיוון:לאכול את כל הנקודות שיש לי,לא יותר ולא פחות,כי אחרת מרגישה שאלך לאיבוד.....אולי בעתיד אדע לסמוך על עצמי יותר.כרגע הצלקות עוד טריות וכואבות. וירדתי קצת,בערך 2 קילו. הבעיה היא...שעדיין האדם הלחוץ והנמהר שבי רוצה תוצאות מהירות.רוצה לרדת כבר,להפטר מכל הקילוגרמים המיותרים שצברתי,שגם אם אינם כל כך נוראיים יחסית לאחרים-יחסית אלי זו קטסטרופה. אני יודעת שיש לי כמה נכסים חדשים שצברתי:לרשום את האוכל שאכלתי,לא להתיש את עצמי אבל גם לא לוותר לעצמי,ובפעם הראשונה מזה המון זמן אני אוכלת מסודר ונכון וזה מרגיש מאוד טוב ונכון.המצברוח שלי השתפר ואפילו להיות מאושרת אני מצליחה לפעמים. אבל עדיין...רוצה כבר לראות תוצאות. וכאן אני צריכה את התמיכה והעזרה והעצות שלכם ושל כל אחד שיכול. אז.....תודה על שקראתם,רק על זה מגיע לכם }{ גדול<אין לי איקונים....מצטערת..
> וזהו.מרגישה הקלה עכשיו רק מהכתיבה. להתראות, שיר
הממ..... כבר כתבתי פה פעם אחת או פעמיים,ו.....אני קוראת פה כל הזמן.בהתחלה לא הבנתי-לרזות בראש אחר??איזה ראש?אבל קלטתי שזה בדיוק הראש שאני צריכה. למי שלא מכיר-אני שיר מפורום דיאטות והשמנה.והנה באתי גם לכאן.מה לעשות,העיסוק הזה לא מרפה ממני ובזמן האחרון אני מרגישה שאני צריכה המון תמיכה. אף פעם לא הייתי שמנה.היתה לי תקופה שהתמלאתי בתחילת גיל ההתבגרות. זה יכל להתאזן מעצמו,אבל אני מהאנשים הלחוצים האלה שנבהלים מכל שטות,אז.....התחלתי במרוץ דיאטות די מטורף.בהתחלה לא ממש הלך לי,ונשארתי מלאה ואפילו שמנה יותר.אבל אחרי שנתיים בערך הכרתי חברה שנתנה לי כמה "פטנטים".ושוב,אדם לחוץ ופרפקציוניסטי שכמוני.....לקחתי כל דבר שהיא הציעה ויישמתי אותו ב-300 אחוז.ותנחשו לאן הגעתי.....לצד הלא יפה של המלחמה הזו.לאנורקסיה.שנים שקעתי שם,באישפוזים,אובססיות,פחדים מעצמי ומכל דבר,פחד מהמחר ומההווה,דיכאון תמידי שרק הדרדר.ועברו שבע שנים רזות,תרתי משמע...עברתי תיכון וצבא ובגרויות<ועם הפרפקציוניזם שלי עברתי אותם בהצלחה..>והשתחררתי מהצבא.ואז התחילה בולימיה.שנמשכה כשנה וחצי בערך.התרגלתי לימים של אכילת כמויות עצומות,שקיעה בחוסר תפקוד,מנוונת,לא חושבת על כלום,רק כואבת ועצובה,בצד ימים של היי מוטרף,לא אוכלת כלום,רק עושה ספורט כל היום,מסתובבת חסרת מנוחה וחרדה.הפחד ליווה אותי תמידית.רצתי קילמטרים שלמים,לקחתי אינספור משלשלים,הרסתי את גופי ונפשי.לא היה בי דבר חוץ מפחדים ואובססיות. ובסוף אותן שנה וחצי,בתחילת השנה הזו-נרשמתי ללימודים באוניברסיטה.למסלול מאוד קשה ודורש.המשלשלים כבר לא השפיעו.אז הפסקתי לקחת אותם.והמשכתי לרוץ,הפכתי לאצנית למרחקים ארוכים.עדיין נמשכו ימי האכילה המועטה לצד ימים של אכילה אינסופית,וזה התחיל להראות קצת על המשקל.הגעתי למשקל תקין,נראיתי נפלא מבחוץ אבל מרוסקת לגמרי מבפנים. ואז הפסקתי את הלימודים.הגוף שלי כבר קרס,כאבי גב,בצקות,מיגרנות,מה לא... נשארתי בבית ועליתי תוך חודשיים 10 קילוגרמים. הייתי בהלם מכך,לא הבנתי יך יכולתי לתת לעצמי להגיע למצב כזה,שאני שוקלת כפול ממה ששקלתי.לא ידעתי מה לעשות. אני לא יודעת איך ומה,אבל איפשהוא הרגשתי שאני יכולה למצוא דרך בכל הבלגן הזה.שאני יכולה לגרום לעצמי להיות מאושרת.לאכול וללמוד לחיות עם זה שאני אוכלת,בלי הפחד התמידי שהתלווה לכך. אז.....התחלתי לאכול נכון ומגוון.כל יום במסגרת קבועה של 18 נקודות של "שומרי משקל",פעילות גופנית קבועה ומתונה<לא ריצות!!!-הליכה ומחול אירובי>,חיזוק שרירים ועוד... ואכן בכמה שבועות האלו,יותר נכון חודש וחצי בערך-סיגלתי כמה הרגלים חדשים:לא להשאר רעבה,לאכול ארוחות כל 4 שעות בערך,לא לוותר לעצמי לשום כיוון:לאכול את כל הנקודות שיש לי,לא יותר ולא פחות,כי אחרת מרגישה שאלך לאיבוד.....אולי בעתיד אדע לסמוך על עצמי יותר.כרגע הצלקות עוד טריות וכואבות. וירדתי קצת,בערך 2 קילו. הבעיה היא...שעדיין האדם הלחוץ והנמהר שבי רוצה תוצאות מהירות.רוצה לרדת כבר,להפטר מכל הקילוגרמים המיותרים שצברתי,שגם אם אינם כל כך נוראיים יחסית לאחרים-יחסית אלי זו קטסטרופה. אני יודעת שיש לי כמה נכסים חדשים שצברתי:לרשום את האוכל שאכלתי,לא להתיש את עצמי אבל גם לא לוותר לעצמי,ובפעם הראשונה מזה המון זמן אני אוכלת מסודר ונכון וזה מרגיש מאוד טוב ונכון.המצברוח שלי השתפר ואפילו להיות מאושרת אני מצליחה לפעמים. אבל עדיין...רוצה כבר לראות תוצאות. וכאן אני צריכה את התמיכה והעזרה והעצות שלכם ושל כל אחד שיכול. אז.....תודה על שקראתם,רק על זה מגיע לכם }{ גדול<אין לי איקונים....מצטערת..
