מצפה לאושר
New member
היי לכולם.
אני בחורה בת 22, נאה, נחמדה, לומדת לתואר. מאז הקשר האחרון שלי עברו כבר 3 שנים. אני באמת לא מצליחה להבין איך זה שמאז ועד היום לא הצלחתי לפגוש אף בחור שמצא חן בעיניי. בהתחלה חשבתי שזה עניין של מזל, שמי שיש לה מזל בחיים פוגשת במהרה את נסיך חלומותיה, ומי שלא- תאלץ להמשיך לחכות. בזמן האחרון הדעה שלי קצת התחילה להשתנות. אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא באמת עניין של מזל, שאולי זה לא עניין של להכיר פתאום את הבחור שתמיד חלמת עליו, להתאהב בו תוך דקה וחצי ולהיכנס תוך יומיים לזוגיות מדהימה. אולי יש כאן מעבר לזה. אולי כל הבנות האלה שכל הזמן מוצאות לעצמן חבר חדש, אולי הן בעצם מתפשרות? אולי הן נמצאות עם מישהו שהוא לא ממש מושלם בעיניהן, אבל הן פשוט מעדיפות את זה מאשר להיות לבד?... אולי פשוט צריך להתפשר?.. עד היום נורא חיפשתי את החבר 'המושלם'. אחד כזה שתיהיה בינינו כימיה ממש טובה, משיכה פיזית, שיהיה לי כיף איתו, שיהיו לנו תחומי עניין משותפים, שאוכל לדבר איתו על הכל ושארגיש שהוא תמיד שם בשבילי ואוהב אותי הכי בעולם. בשנים האחרונות כבר יצאתי לכל מיני דייטים, בעיקר עם בחורים שהכרתי באינטרנט. אף פעם זה לא היה זה, אף אחד מהם לא עשה לי את זה, למרות שרובם רצו להמשיך את הקשר איתי. גם עם כאלה שניסיתי בכל זאת למשוך את הקשר איתם מעבר לדייט או שניים, התגלו כלא מתאימים משום בחינה. לאחרונה הכרתי בחור שמבחינת האופי שלו, הוא דיי מה שאני מחפשת בבחור. הוא מאוד נחמד, אינטיליגנטי, רגיש, אכפתי ונראה שיש לנו גם דעות וערכים דיי דומים. מבחינה חיצונית הוא לא ממש הטעם שלי ואני לא כל כך נמשכת אליו. אני זוכרת שגם לאקס שלי בהתחלה לא כל כך נמשכתי, אבל אחרי שהתחלתי את הקשר איתו ולאט לאט גם התחלתי להתאהב בו הוא פתאום היה נראה לי הרבה יותר מושך. אני מתחילה לתהות אם לא כדאי לי אולי פשוט להתפשר על העניין הזה של המראה (במקרה הספציפי הזה) ולנסות בכל זאת לתת צ'אנס לכל העסק, ולראות אם אולי בכל זאת זה יגיע מעצמו. אני פשוט לא מבינה למה אני לא מכירה אף אחד, ואני חושבת שאולי טעיתי כל השנים האלה כשהסתובבתי ביד עם 'רשימת מכולת' שאני רוצה בבחור שיהיה הבן זוג החדש שלי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אולי זה באמת עניין של גורל ושל מזל ושפשוט אני צריכה להמשיך לחכות, ואולי זה באמת עניין של התפשרות והקרבה?.... אני פשוט רוצה להכיר מישהו שבאמת 'יעשה' לי את זה.... אני בעצם רוצה להתאהב. השאלה היא, האם אפשר להתחיל קשר גם בלי תחושת ההתאהבות הזאת שאני מחפשת. אשמח לשמוע דעות.
אני בחורה בת 22, נאה, נחמדה, לומדת לתואר. מאז הקשר האחרון שלי עברו כבר 3 שנים. אני באמת לא מצליחה להבין איך זה שמאז ועד היום לא הצלחתי לפגוש אף בחור שמצא חן בעיניי. בהתחלה חשבתי שזה עניין של מזל, שמי שיש לה מזל בחיים פוגשת במהרה את נסיך חלומותיה, ומי שלא- תאלץ להמשיך לחכות. בזמן האחרון הדעה שלי קצת התחילה להשתנות. אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא באמת עניין של מזל, שאולי זה לא עניין של להכיר פתאום את הבחור שתמיד חלמת עליו, להתאהב בו תוך דקה וחצי ולהיכנס תוך יומיים לזוגיות מדהימה. אולי יש כאן מעבר לזה. אולי כל הבנות האלה שכל הזמן מוצאות לעצמן חבר חדש, אולי הן בעצם מתפשרות? אולי הן נמצאות עם מישהו שהוא לא ממש מושלם בעיניהן, אבל הן פשוט מעדיפות את זה מאשר להיות לבד?... אולי פשוט צריך להתפשר?.. עד היום נורא חיפשתי את החבר 'המושלם'. אחד כזה שתיהיה בינינו כימיה ממש טובה, משיכה פיזית, שיהיה לי כיף איתו, שיהיו לנו תחומי עניין משותפים, שאוכל לדבר איתו על הכל ושארגיש שהוא תמיד שם בשבילי ואוהב אותי הכי בעולם. בשנים האחרונות כבר יצאתי לכל מיני דייטים, בעיקר עם בחורים שהכרתי באינטרנט. אף פעם זה לא היה זה, אף אחד מהם לא עשה לי את זה, למרות שרובם רצו להמשיך את הקשר איתי. גם עם כאלה שניסיתי בכל זאת למשוך את הקשר איתם מעבר לדייט או שניים, התגלו כלא מתאימים משום בחינה. לאחרונה הכרתי בחור שמבחינת האופי שלו, הוא דיי מה שאני מחפשת בבחור. הוא מאוד נחמד, אינטיליגנטי, רגיש, אכפתי ונראה שיש לנו גם דעות וערכים דיי דומים. מבחינה חיצונית הוא לא ממש הטעם שלי ואני לא כל כך נמשכת אליו. אני זוכרת שגם לאקס שלי בהתחלה לא כל כך נמשכתי, אבל אחרי שהתחלתי את הקשר איתו ולאט לאט גם התחלתי להתאהב בו הוא פתאום היה נראה לי הרבה יותר מושך. אני מתחילה לתהות אם לא כדאי לי אולי פשוט להתפשר על העניין הזה של המראה (במקרה הספציפי הזה) ולנסות בכל זאת לתת צ'אנס לכל העסק, ולראות אם אולי בכל זאת זה יגיע מעצמו. אני פשוט לא מבינה למה אני לא מכירה אף אחד, ואני חושבת שאולי טעיתי כל השנים האלה כשהסתובבתי ביד עם 'רשימת מכולת' שאני רוצה בבחור שיהיה הבן זוג החדש שלי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אולי זה באמת עניין של גורל ושל מזל ושפשוט אני צריכה להמשיך לחכות, ואולי זה באמת עניין של התפשרות והקרבה?.... אני פשוט רוצה להכיר מישהו שבאמת 'יעשה' לי את זה.... אני בעצם רוצה להתאהב. השאלה היא, האם אפשר להתחיל קשר גם בלי תחושת ההתאהבות הזאת שאני מחפשת. אשמח לשמוע דעות.