היי לכולם!
בעקבות בקשה של מנהלת הפורום, אני מצרפת פה "מגילה" שכתבתי בפורום של הנוער... מקווה שיעניין גם אתכם... התגייסתי בשנת 98 למסלול הרגיל דאז למתנדבים- השתלמות בת שלושה ימים שבסופה הוצבתי בבסיס פלמחים בתור פקידת שליש. היה ברור לי שאני רוצה לצאת לקצונה- ובזכות כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב על אפרת דביר ( מי שהייתה הקצינה החרשת הראשונה בצה"ל) ידעתי שזה אפשרי. למזלי המפקד הישיר שלי ומפקד הטייסת תמכו בתהליך, ותוך שלושה חודשים זומנתי למבדקי הקצונה (חשוב לציין שאילמלא התעקשתי לא הייתי מזומנת למבדקים. בזמנו פרופיל 21 ביטל זימונים לקצונה). את המבדקים עברתי בשלום, אבל הועדה הרפואית הודיעה לי, בצורה מאוד לקונית "שאם פרופיל וסעיפי ליקוי כמו שלך אנחנו לא יכולים לאשר לך לצאת לקורס". לא ויתרתי- באתי אל ראש הועדה ואמרתי לו שהם לא יכולים לקבל החלטה כזו בלי לדעת איזה סוג ליקוי שמיעה יש לי, כמה הוא חמור, בלי לדבר איתי בכלל... בלי לבדוק מסמכים רפואיים... הוא נתן לי הארכה עד למחרת היום להביא לו בדיקות שמיעה עדכניות. התגוררתי בצפון וטופלתי במרפאת לין, כך שהתחלתי מסע התרוצצויות לא פשוט עד שאספתי את כל האינפורמציה הרפואית. למחרת התייצבתי בשמונה, נכנסתי ( כמובן) באחת עשרה, ולאחר עיון במסמכים ( הסתבר שאני עונה על כל הקריטריונים לאיסור מטווח) שאל אותי הרופא מה אעשה עם הוא לא יאשר לי את הקורס. עניתי לו שאני אבוא שוב מחר, ומחרתיים ביום שלאחר מכן- עד שהוא ישתכנע... וזה שיכנע אותו! הוא חתם על כל האישורים, ותוך שבוע כבר נשלחתי לבה"ד 12 לטירונות חיילית רגילה. זה סיפור בפני עצמו- אחרי שלושה חודשים בצבא הופעתי במדי חיל האויר, ולא כל כך ידעו איך לאכול אותי שם... את הטירונות עשיתי במסגרת כ"מ (כושר מוגבל), אבל הסברתי במרפאה שאני לא רצה עם האוזניים, ושאני לא מבינה למה אני צריכה להיות בכ"מ- ולבסוף לקורס קצינות עצמו קיבלתי אישור להיות בכושר רגיל, הוגבלתי רק במטווחים ( מטווח לבד, יריה בבודדת, לא יותר מעשרה כדורים, עם אטימה כפולה...). סיימתי את הקורס והוצבתי בקרייה, במחלקת המבצעים של חיל האוויר (בבור למי שמכיר) כשלישה. היה לי שם שירות מדהים, קשה ( חבר שלי צחק עליי שאני ג´ובניקית, הוא לוחם- ואני זו שעושה שבתות...) ומאוד מאוד מספק. אחרי שנתיים בתפקיד הגיע הזמן לקבע שני, מאוד התלבטתי עם להמשיך ( בגלל סיבות אישיות- החבר נסע ללמוד בארה"ב) ולבסוף חתמתי על המסמכים, והוצבתי כשלישת טייסת בפלמחים- חזרה לטייסת ממנה יצאתי לקצונה מלכתחילה, כמחליפה למי שהיה אז המפקד שלי... סגירת מעגל. כאן התחילה שורה של מחדלים, בסופם יצאתי מהצבא. "שכחו" לשלוח אותי לבדיקה רפואית ( אליה נשלחים כל המתנדבים לפני כל חתימה חדשה לקבע, על מנת לוודא שמצבם הרפואי כשיר), וכך קרה שיומיים לפני שהייתי אמורה להיכנס לקבע שני- התקשרו בבהילות ממחלקת קצינים שאני חייבת לעבור בדיקת שמיעה... מי מיכם שכבר התגייס יודע שלא קל להשיג תור דחוף בתה"ש וזה נמשך עוד כשבועיים. כשלבסוף הגעתי לשם, תוך כדי שהרופאה מילאה את הפרטים שלי ע"ג האודיוגרמה- היא נדהמה לשמוע שאני משרתת בטיסת טיסה. עם פרופיל כמו שלי- אסור היה לי לשרת שם! הייתי בהלם- הרי שירתתי שם כחיילת, וזה מעולם לא עלה!! הציעו לי אמנם תפקיד אחר. מאוד נחשק, חזרה בקרייה, אבל אני רציתי "אקשן" ולשרת בשדה... גם הגעגועים לחבר היו קשים... אז השתחררתי. בסה"כ שירתתי שלוש שנים בצבא. השתחררתי בדרגת סגן. היום אני לומדת בארה"ב חינוך ( הלימודים באנגלית הם סיפור אחר..). בראייה לאחור אני ממליצה לכולכם להתגייס. השנים שהייתי בצבא היו מדהימות. ולא לוותר- התיוג האוטומטי לתפקידי פקידות הוא ( ותסלחו לי על הביטוי) בולשיט! אחותי, גם כן כבדת שמיעה, התעקשה, לא ויתרה, ועם קצת עזרה ממני- שירתה ככתבת במחנה, יצאה לקורס קצינות, ובימים אלו ממש היא מתחילה תפקיד חדש, בקבע שני ככקצינת חינוך ראשית בביסל"ח ( שזה בכלל תפקיד של קבע שלישי- אבל היא מאוד מוכשרת) אחרי שנתיים כקצינת הסברה במדרשה בירושלים. מוסר ההשכל- לא לוותר. להתעקש להתעקש ועוד פעם להתעקש. שאף אחד לא יגיד לכם שאי אפשר.קשה לחולל מהפכות בצבא, וכל אחד מכם שמשרת ,פותח עוד דלת ועוד חלון לבאים אחריו. אני מאמינה שכל מי שעובד עם אחותי, או אם כל אחד ואחת מכם- לא יהסס בעתיד לקבל לקויי שמיעה לתפקיד. אני ממליצה החום על השירות הצבאי( ונשמעת כמו מבקרת מסעדות...). נכון, זה לא קל, לפעמים זה מעצבן, אבל מקבלים כל כך הרבה... המון בהצלחה לכולכם! ותרגישו בנוח לשאול "מה בראש שלכם"
בעקבות בקשה של מנהלת הפורום, אני מצרפת פה "מגילה" שכתבתי בפורום של הנוער... מקווה שיעניין גם אתכם... התגייסתי בשנת 98 למסלול הרגיל דאז למתנדבים- השתלמות בת שלושה ימים שבסופה הוצבתי בבסיס פלמחים בתור פקידת שליש. היה ברור לי שאני רוצה לצאת לקצונה- ובזכות כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב על אפרת דביר ( מי שהייתה הקצינה החרשת הראשונה בצה"ל) ידעתי שזה אפשרי. למזלי המפקד הישיר שלי ומפקד הטייסת תמכו בתהליך, ותוך שלושה חודשים זומנתי למבדקי הקצונה (חשוב לציין שאילמלא התעקשתי לא הייתי מזומנת למבדקים. בזמנו פרופיל 21 ביטל זימונים לקצונה). את המבדקים עברתי בשלום, אבל הועדה הרפואית הודיעה לי, בצורה מאוד לקונית "שאם פרופיל וסעיפי ליקוי כמו שלך אנחנו לא יכולים לאשר לך לצאת לקורס". לא ויתרתי- באתי אל ראש הועדה ואמרתי לו שהם לא יכולים לקבל החלטה כזו בלי לדעת איזה סוג ליקוי שמיעה יש לי, כמה הוא חמור, בלי לדבר איתי בכלל... בלי לבדוק מסמכים רפואיים... הוא נתן לי הארכה עד למחרת היום להביא לו בדיקות שמיעה עדכניות. התגוררתי בצפון וטופלתי במרפאת לין, כך שהתחלתי מסע התרוצצויות לא פשוט עד שאספתי את כל האינפורמציה הרפואית. למחרת התייצבתי בשמונה, נכנסתי ( כמובן) באחת עשרה, ולאחר עיון במסמכים ( הסתבר שאני עונה על כל הקריטריונים לאיסור מטווח) שאל אותי הרופא מה אעשה עם הוא לא יאשר לי את הקורס. עניתי לו שאני אבוא שוב מחר, ומחרתיים ביום שלאחר מכן- עד שהוא ישתכנע... וזה שיכנע אותו! הוא חתם על כל האישורים, ותוך שבוע כבר נשלחתי לבה"ד 12 לטירונות חיילית רגילה. זה סיפור בפני עצמו- אחרי שלושה חודשים בצבא הופעתי במדי חיל האויר, ולא כל כך ידעו איך לאכול אותי שם... את הטירונות עשיתי במסגרת כ"מ (כושר מוגבל), אבל הסברתי במרפאה שאני לא רצה עם האוזניים, ושאני לא מבינה למה אני צריכה להיות בכ"מ- ולבסוף לקורס קצינות עצמו קיבלתי אישור להיות בכושר רגיל, הוגבלתי רק במטווחים ( מטווח לבד, יריה בבודדת, לא יותר מעשרה כדורים, עם אטימה כפולה...). סיימתי את הקורס והוצבתי בקרייה, במחלקת המבצעים של חיל האוויר (בבור למי שמכיר) כשלישה. היה לי שם שירות מדהים, קשה ( חבר שלי צחק עליי שאני ג´ובניקית, הוא לוחם- ואני זו שעושה שבתות...) ומאוד מאוד מספק. אחרי שנתיים בתפקיד הגיע הזמן לקבע שני, מאוד התלבטתי עם להמשיך ( בגלל סיבות אישיות- החבר נסע ללמוד בארה"ב) ולבסוף חתמתי על המסמכים, והוצבתי כשלישת טייסת בפלמחים- חזרה לטייסת ממנה יצאתי לקצונה מלכתחילה, כמחליפה למי שהיה אז המפקד שלי... סגירת מעגל. כאן התחילה שורה של מחדלים, בסופם יצאתי מהצבא. "שכחו" לשלוח אותי לבדיקה רפואית ( אליה נשלחים כל המתנדבים לפני כל חתימה חדשה לקבע, על מנת לוודא שמצבם הרפואי כשיר), וכך קרה שיומיים לפני שהייתי אמורה להיכנס לקבע שני- התקשרו בבהילות ממחלקת קצינים שאני חייבת לעבור בדיקת שמיעה... מי מיכם שכבר התגייס יודע שלא קל להשיג תור דחוף בתה"ש וזה נמשך עוד כשבועיים. כשלבסוף הגעתי לשם, תוך כדי שהרופאה מילאה את הפרטים שלי ע"ג האודיוגרמה- היא נדהמה לשמוע שאני משרתת בטיסת טיסה. עם פרופיל כמו שלי- אסור היה לי לשרת שם! הייתי בהלם- הרי שירתתי שם כחיילת, וזה מעולם לא עלה!! הציעו לי אמנם תפקיד אחר. מאוד נחשק, חזרה בקרייה, אבל אני רציתי "אקשן" ולשרת בשדה... גם הגעגועים לחבר היו קשים... אז השתחררתי. בסה"כ שירתתי שלוש שנים בצבא. השתחררתי בדרגת סגן. היום אני לומדת בארה"ב חינוך ( הלימודים באנגלית הם סיפור אחר..). בראייה לאחור אני ממליצה לכולכם להתגייס. השנים שהייתי בצבא היו מדהימות. ולא לוותר- התיוג האוטומטי לתפקידי פקידות הוא ( ותסלחו לי על הביטוי) בולשיט! אחותי, גם כן כבדת שמיעה, התעקשה, לא ויתרה, ועם קצת עזרה ממני- שירתה ככתבת במחנה, יצאה לקורס קצינות, ובימים אלו ממש היא מתחילה תפקיד חדש, בקבע שני ככקצינת חינוך ראשית בביסל"ח ( שזה בכלל תפקיד של קבע שלישי- אבל היא מאוד מוכשרת) אחרי שנתיים כקצינת הסברה במדרשה בירושלים. מוסר ההשכל- לא לוותר. להתעקש להתעקש ועוד פעם להתעקש. שאף אחד לא יגיד לכם שאי אפשר.קשה לחולל מהפכות בצבא, וכל אחד מכם שמשרת ,פותח עוד דלת ועוד חלון לבאים אחריו. אני מאמינה שכל מי שעובד עם אחותי, או אם כל אחד ואחת מכם- לא יהסס בעתיד לקבל לקויי שמיעה לתפקיד. אני ממליצה החום על השירות הצבאי( ונשמעת כמו מבקרת מסעדות...). נכון, זה לא קל, לפעמים זה מעצבן, אבל מקבלים כל כך הרבה... המון בהצלחה לכולכם! ותרגישו בנוח לשאול "מה בראש שלכם"