היי גם אני חדשה...
אגב קראתי ביקורת ממש טובה על הדיסק החדש באתר של ידיעות אחרונות. הנה הכתבה: ירוק עולה אלבום הקונספט החדש של "גרין דיי" מתעלה לשיאים חדשים של עומק ואמירה. בשתי מילים: יצירת מופת רונן צומר מוזיקה ואמירה ביקורתית, חברתית או פוליטית, הלכו תמיד ביחד, החל משירת דבורה, דרך שירת ימי הביניים, שירת העבדים השחורים, פסטיבל וודסטוק, ג'נסיס וג'טרו טאל המוקדמים, ניל יאנג, רייג' אגינסט דה משין, באדי קאונט ועוד. גם היום, כשלמוזיקאי אמריקאי או אנגלי, נמאס מהשטויות שעושה ראש הממשלה שלו, הוא לא מפחד לצעוק ולשיר את זה בקול רם. אז למה אף אחד בארץ לא שר נגד שרון כמו שרוג'ר ווטרס שר נגד בוש? למה אף אמן בארץ לא יוצא לסיבוב הופעות למען ביבי נגיד, בדומה לספריגסטין ואר.אי אם למען קרי? אפילו שיגידו איזה שטות בנוסח של בריאן מיי (שהבין את "הצעירים הפלסטינים שמקריבים את חייהם בגלל שאין להם מה להפסיד"). העיקר שנשמע אותם אומרים ועושים משהו. מוזיקה ומוזיקאים יכולים להוביל לשינוי, יש להם את היכולת להישמע בציבור, התקשורת מתה עליהם והקהל מגיע להופעות לשמוע אותם, אז למה הם שותקים? המוזיקאים הישראלים של השנים האחרונות לא ממש מנצלים את האפשרות שיש להם לגייס את מעמדם ולהוביל במעשים ובשירה את קול המחאה. במקום לנסות לעורר את הישראלי האדיש והמנומנם, הם מעדיפים לכופף את הראש ומתעקשים להמשיך ולשיר שירי אהבה/אכזבה או להתאחד ולמחזר את עצמם כאילו הכול בסדר במדינה. מלבד סצינת ההיפ הופ הישראלית - סבלימינאל והצל, מוקי והדג נחש, מעדיפים רוב האמנים הישראלים לדחוף את הראש בתחת של עצמם. שי גבסו מוכתר כ"מלך הקיטש", היהלומים עושים קולות של צוענים, קורין אלאל "שלווה ומפויסת", נעם רותם "מתמקד באישי", מוש בן ארי חי בשאנטי, אצל יואב יצחק תמצאו "תמהיל אוטומטי של שירי אהבה" ורות דולורס וייס מאוהבת בדיכאון של עצמה - אלה רק מעט דוגמאות מתוך יבול אלבומים ישראלים שמנותקים מהמציאות שלנו, כאן ועכשיו, שיצאו לאחרונה. ובחזרה לארה"ב. "גרין דיי" היא עוד אחת מהלהקות שהצטרפו לגל המחאה נגד בוש, מלחמתו בעיראקים וגלי ההיסטריה של "מצב כוננות כתום" המסיחים את הדעת מהמצב הפנימי בתוך ארה"ב. האלבום החדש שלהם "אידיוט אמריקני" הוא מאסטרפיס שמפתיע ומתעלה על כל אלבומי הלהקה מאז ימי "דוקיי" העליזים. American Idiot הוא אלבום קונספט, מעין "אופרת Pאנק", המגוללת את סיפורו של הצעיר "ישו מהפרברים" שנמלט מהחיים המשעממים בפרברי ארה"ב ובורח לעיר הגדולה בה הוא מפתח אישיות שנייה ופרועה בשם "ג'ימי הקדוש". בדמותו של ג'ימי הוא חווה את התחלואים החברתיים והתרבותייים של הנוער האמריקני, מהתמכרות לסמים ולתרופות (give me Novocain) דרך דפרסיות, התאהבות (Extraordinary Girl) ואכזבה ראשונה (Letterbom). שיברו של "החלום האמריקאי" מחזיר אותו הביתה, לפרברים ( ( homecominולשגרה היומית המשעממת. הסינגל הראשון מהאלבום American Idiotהוא גם השיר שפותח אותו ומציג את הרקע שלו, אבל זה רק הסיפתח לשירים המצוינים שבאלבום כמו Boulevard of Broken Dreams המלודי, , Are We the Waiting, המנון אצטדיונים אולטימטיבי ו--Wake Me Up When September Ends שמתחיל בגיטרה אקוסטית שקטה וכואבת ופתאום מתרומם לגבהים רגשיים ורועשים. בילי ג'וי ארמסטרונג (סולן, גיטרה) מתגלה כאן כתמלילן מעולה, שמצליח בשפה בוטה ומדויקת לירות בשליפה מהירה מהמותן ולפגוע בבטן הרכה של אמריקה. ההפקה מעולה ומשלבת לצד שלושת האקורדים החוזרים על עצמם בגיטרות הדיסטורשן, גם פסנתר, כינורות, סקסופון ופעמונים המוסיפים ליצירה עומק מוזיקלי - שמביא להזדהות של המאזין עם קורותיו של הגיבור. זהו אלבום הפופ-Pאנק החשוב ביותר שיצא בשנים האחרונות. הוא מעמיד בצילו הרבה להקות שמתיימרות לעשות Pאנק, ומזכיר שבסצנה יש רק מלכה אחת וכל השאר (בלינק 182, סאמ41, הייבס) הן רק חיקויים זולים. זהו אלבום חובה על המדף של כל חובב אלבומים סטייל לצד "טומי" של the who ו-"- "the wall של פינק פלויד. הלוואי ואצלנו בארץ יקום אמן שיעשה משהו דומה. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2992468,00.html
