היי לכם...
מה איתכם? מזמן לא יצא לי לכתוב פה... אז... ימים לא קלים עוברים על החברים שלי ועליי. שני חברים שלנו נהרגו בשבת לפנות בוקר בתאונה ליד מיתר שבטח כולכם שמעתם עליה... לא קל להתמודד עם משהו שכזה, ובטח שלא ניקלט. הכל מרגיש כמו סרט, משהו חיצוני שאתה רק דמות שנגררת בו במהלך העלילה... אני ממש לא מצליח להבין את המשמעות של הכל, ואני מתעצבן על עצמי על זה ועל זה שאני חושב שאני לא מרגיש דברים... אף פעם לא התמודדתי עם מוות כל כך קרוב, ואני גם לא רוצה להתמודד עם זה שוב. גם הצורה הפתאומית של הכל גורמת לזה להרגיש כאילו זה רק חלום שכשנתעורר נגלה שזה לא קרה בכלל. וככה באמת ההתחלה של הימים, עד שנכנסים לזה והכל נכנס בך שוב. קשה לראות את המשפחות ואת החברים שבורים וכואבים ולדעת שאין שום דבר שתוכל לעשות כדי לעזור להם... כולם לוקחים את זה יותר קשה ממני, כנראה שזה גם בגלל שהם היו יותר קרובים אליהם ממני למרות שאולי אני הכרתי את שניהם הרבה יותר זמן מהם, וזה מוסיף לי להרגשה הרעה ולרגשות האשמה שמציפים אותי. בקיצור, נראה לי שסתם רציתי לפרוק קצת. אני חושב שאני אחזור לשתוק קצת עכשיו... תודה, ניר.
מה איתכם? מזמן לא יצא לי לכתוב פה... אז... ימים לא קלים עוברים על החברים שלי ועליי. שני חברים שלנו נהרגו בשבת לפנות בוקר בתאונה ליד מיתר שבטח כולכם שמעתם עליה... לא קל להתמודד עם משהו שכזה, ובטח שלא ניקלט. הכל מרגיש כמו סרט, משהו חיצוני שאתה רק דמות שנגררת בו במהלך העלילה... אני ממש לא מצליח להבין את המשמעות של הכל, ואני מתעצבן על עצמי על זה ועל זה שאני חושב שאני לא מרגיש דברים... אף פעם לא התמודדתי עם מוות כל כך קרוב, ואני גם לא רוצה להתמודד עם זה שוב. גם הצורה הפתאומית של הכל גורמת לזה להרגיש כאילו זה רק חלום שכשנתעורר נגלה שזה לא קרה בכלל. וככה באמת ההתחלה של הימים, עד שנכנסים לזה והכל נכנס בך שוב. קשה לראות את המשפחות ואת החברים שבורים וכואבים ולדעת שאין שום דבר שתוכל לעשות כדי לעזור להם... כולם לוקחים את זה יותר קשה ממני, כנראה שזה גם בגלל שהם היו יותר קרובים אליהם ממני למרות שאולי אני הכרתי את שניהם הרבה יותר זמן מהם, וזה מוסיף לי להרגשה הרעה ולרגשות האשמה שמציפים אותי. בקיצור, נראה לי שסתם רציתי לפרוק קצת. אני חושב שאני אחזור לשתוק קצת עכשיו... תודה, ניר.
