היי לכם...
הסתכלתי ברשימת הפורומים וכשראיתי את הפורום הזה לא יכלתי שלא להכנס. אני יודעת שאולי אני לא כל כך קשורה לפה, אבל סתם רציתי לפרוק את הלב ונראה לי שזה מקום שדי מתאים לי... אני חיילת בת 19 ועד ממש לא מזמן הייתי חברה של חייל קרבי שגדול ממני בשנה וחצי... היינו חברים שנה בדיוק והכרתי אותו כמה ימים אחרי שהתגייסתי לצבא, עוד בתקופת הטירונות שלי. כל הקשר שלנו היה מאוד קשה כי התרגלנו להיפגש רק בסופי שבוע, בממוצע שני סופ"שים בחודש. קראתי פה את השרשור עם נופר- ומאוד הזדהיתי. גם לי היה נורא לא נעים, כי כל סופש שהיינו בבית, לרוב ישנו אצלו ונורא פחדתי שההורים שלו קצת כועסים כי הם רוצים קצת זמן לבד אך פוחדים לומר לי זאת. אני מאוד מאוד אהבתי אותו, ועדיין נורא אוהבת, וכל הפרידה הזאת באה קצת בשוק. לא נעים לי לומר את זה, אבל במידה רבה אני חושבת שהצבא גרם לקשר שלנו להיגמר (בדיוק באותה מידה כפי שהצבא גרם לנו להיפגש). הצבא פשוט הרס אותנו! שתבינו שכל השבועיים שלא היינו נפגשים היינו מדברים בטלפון ורק בוכים אחד לשני כמה שאנחנו מתגעגעים. לשנינו לא היה טוב במקום השירות שלנו. תמיד חשבתי שקשר בתקופת הצבא יכול להיות הדבר הכי טוב שיש - זה כיף שיש משהו לצפות לו במהלך כל הימים שאתה בבסיס... אבל לצערי מסבתר שאצלנו זה פעל הפוך. זה רק דיכא לנו את היומיום ואת החיים השוטפים. אני אישית לא ויתרתי לגמרי על הקשר, זה החבר שויתר ואמר שהוא לא יכול יותר. לצערי הוא נורא פגע בי כשאמר לי שכל השבוע הוא מחכהלראות אותי, ובזמן האחרון כשאנחנו נפגשים הוא פשוט כבר לא מרגיש כלום
בכל אופן, אני לא יודעת למה נכנסתי לפה... רציתי רק לומר לכם שתמיד היה לי נורא חשוב ליצור קשר טוב עם המשפחה שלו ולהתחבר אליהם, וממש בתקופה האחרונה סופסוף הרגשתי שאני מתקרבת לאמו ואין לכם מושג איך זה הפך אותי למאושרת. אני חושבת שמרוב שהייתי מקדישה לו תשומת לב ומסתגרת איתו בחדר - גרמתי להורים שלו שלא בכוונה לחשוב שהם לא הכי מעניינים אותי.וההפך הוא הנכון! הבאתי למשפחה מתנה לכבוד פסח ואמא שלו נורא התרגשה ובכתה אפילו מהמתנה והברכה, וסופסוף חשבתי שהקשר בינינו משתפר, נורא התרגשתי באותו יום. אבל לצערי גם באותו יום נפרדנו
זה בטח יישמע מצחיק, אבל אחד מהדברים שיחסרו לי עכשיו זה בכלל כל הקשר איתו, עם החברים הטובים שלו שממש התחברתי אליהם, והמשפחה שלו... טוב...פרקתי. מקווה שכולכם בסדר ורק בריאות לכולם!
הסתכלתי ברשימת הפורומים וכשראיתי את הפורום הזה לא יכלתי שלא להכנס. אני יודעת שאולי אני לא כל כך קשורה לפה, אבל סתם רציתי לפרוק את הלב ונראה לי שזה מקום שדי מתאים לי... אני חיילת בת 19 ועד ממש לא מזמן הייתי חברה של חייל קרבי שגדול ממני בשנה וחצי... היינו חברים שנה בדיוק והכרתי אותו כמה ימים אחרי שהתגייסתי לצבא, עוד בתקופת הטירונות שלי. כל הקשר שלנו היה מאוד קשה כי התרגלנו להיפגש רק בסופי שבוע, בממוצע שני סופ"שים בחודש. קראתי פה את השרשור עם נופר- ומאוד הזדהיתי. גם לי היה נורא לא נעים, כי כל סופש שהיינו בבית, לרוב ישנו אצלו ונורא פחדתי שההורים שלו קצת כועסים כי הם רוצים קצת זמן לבד אך פוחדים לומר לי זאת. אני מאוד מאוד אהבתי אותו, ועדיין נורא אוהבת, וכל הפרידה הזאת באה קצת בשוק. לא נעים לי לומר את זה, אבל במידה רבה אני חושבת שהצבא גרם לקשר שלנו להיגמר (בדיוק באותה מידה כפי שהצבא גרם לנו להיפגש). הצבא פשוט הרס אותנו! שתבינו שכל השבועיים שלא היינו נפגשים היינו מדברים בטלפון ורק בוכים אחד לשני כמה שאנחנו מתגעגעים. לשנינו לא היה טוב במקום השירות שלנו. תמיד חשבתי שקשר בתקופת הצבא יכול להיות הדבר הכי טוב שיש - זה כיף שיש משהו לצפות לו במהלך כל הימים שאתה בבסיס... אבל לצערי מסבתר שאצלנו זה פעל הפוך. זה רק דיכא לנו את היומיום ואת החיים השוטפים. אני אישית לא ויתרתי לגמרי על הקשר, זה החבר שויתר ואמר שהוא לא יכול יותר. לצערי הוא נורא פגע בי כשאמר לי שכל השבוע הוא מחכהלראות אותי, ובזמן האחרון כשאנחנו נפגשים הוא פשוט כבר לא מרגיש כלום
