היי , מישהו ער?

[סמדר זהבי]

היי , מישהו ער?

 

[מיכל בר]

סמדר, כתבתי לך למטה. משהו פה

משוגע באתר הלילה. מה שלומך? איך עבר? איך את מרגישה? כמה שאלות..

 

[סמדר זהבי]

מיקי, חמודה שכמוך

האזכרה עברה עלי מאוד קשה. הגיעו המון אנשים יקרים, אבל כל המעמד הזה פשוט החזיר אותי ברברס ללילה ההוא של הלוויה, למרות ואולי בגלל שהפעם הייתי יותר על האדמה מאז אבל בקטעים מסויימים הרגשתי מנותקת מכל האנשים, כאילו צופה מהצד, ובעיקר צופה על עצמי ולא קולטת שזו בעצם המציאות.

 

[מיכל בר]

אוי, יקרה שלי, זה כל כך קשה.... אבל

כתבת משפט אחד חשוב כל כך: למרות ואולי בגלל שהפעם הייתי יותר על האדמה מאז וזה ג ד ו ל וזה ענק..

 

[סמדר זהבי]

זה אולי אחד מהרגעים

האלו כמו בדימדומים,מצד אחד אני מודעת לכך שזו המציאות, ומצד שני לא לקלוט אותה.

 

[מיכל בר]

כן, יקרה, מבינה למה את מתכוונת..

ומבינה את הלא לקלוט הזה. אבל מצד שני, אני לא כל כך מוותרת לך, בעניין הזה שאמרת שאת יותר על האדמה מאשר פעם, וזה, כנראה, התחלה של איזו קליטה, איטית אבל קליטה.. ככה נדמה לי. ולזה קראתי "גדול".

 

[סמדר זהבי]

הקליטה הזו

רק עושה את הכאב גדול יותר וגעגועים מטורפים יותר. אך המחשבה הצטללה עקב כך ואני משתדלת לתת מעצמי יותר לליאור וניר הם זקוקים בדיוק כמוני לתמיכה, אז באמת הרבה למענם אני נשארת שפויה ומתפקדת.

 

[מיכל בר]

כמה שאת צודקת. הקליטה הזאת

מעמתת אותך עם הגרוע מכל.. ובעצם קולטים עדיין לאט לאט ועוד פעם ועוד פעם ולא בבת אחת. ובכל זאת, זה איזה חלק מתהליך מסויים שכולנו עוברים. וטוב שיש את ליאור וניר....

 

[סמדר זהבי]

ורגעי המציאות האלו

עושים לי לרצות לברוח, אבל אין לאן, כי בכל מה שאני עושה הכאב והגעגועים מייסרים.אני פשוט מנסה לשרוד מיום ליום גם כמו שאמרתי בעזרת המשפחה היקרה שלי, עבודה ועוד עיסוקים על מנת כמה שפחות לשקוע.

 

[מיכל בר]

כן..... הגעגועים האלה שמייסרים ..

ויש לי הרגשה שאולי אני טיפה דוחפת אותך, ולא מתכוונת לזה, רק שמחה כל כך כשיש איזה ניצוץ ל"קדימה" אצלך, אז סמדר, תסלחי לי אם זה מרגיש לך כאילו אני ´מתנפלת´ כזו..

 

[סמדר זהבי]

דווקא לפעמים

חשוב לי ששואלים אותי את השאלות האלו שמדחיקים ולא תמיד רוצים לדבר עליהן זה מאוד עוזר להוציא, הרי אם מי אפשר לדבר על כל המחשבות המציקות אם לא פה עם כל האנשים שיודעים איך אני מרגישה? ואפילו מודה לך על כך שאת עוזרת לי לעשות את זה

 

[מיכל בר]

בחיי, הוקל לי ... באמת....

סמדר, איך ליאור היתה אתמול באזכרה? איך הרגישה? היא כתבה משהו? הקריאה? כזאת קטנה ומתוקה היא..

 

[סמדר זהבי]

אחד הדברים

באזכרה ש"קרעו" אותי זה בגלל ליאור היה לה נורא קשה ובמיוחד שסבבו אותה כל כך הרבה אנשים, ומהמבטים שננעצו בה, ובדיוק כשהיא בוכה ורע לה, היה לה נורא. אבל היום היא קצת התאוששה ונרגעה

 

[מיכל בר]

קשה לראות את זה, עוד ילדונת ממש,

וטוב שהתאוששה כבר היום.. חשבתי עליה, ילדה קטנה באמצע סיוט כזה. אבל מזלה שיש לה אותך ואת ניר ובטח עוד כמה מהמשפחה שיכולים לתמוך ולתת לה ביטחון אחרי הבום שהיא חטפה.

 

[סמדר זהבי]

כן, היא ממש משתדלת

מקווה שגם מחר לא יהיה לה קשה מידי. היא לא היתה בכנרת מאז, ואני לא בטוחה כיצד זה ישפיע עליה ובמיוחד כשאני לא אהיה לידה. אבל ניר יהיה איתה וידאג לה.

 

[מיכל בר]

באותו לילה היא היתה?

 

[סמדר זהבי]

לא היא היתה

אבל כשאני וניר רצינו לנסוע השארנו אותה אצל הסבתא, כך בפתאומיות והיא הבינה כבר שמשהו רע קרה עם יואבי. מקווה שמחר יעבור לה נסבל, ודרך אגב זו היתה החלטה שלה לנסוע למרות שאני לא בטוחה עדיין אם זה טוב.

 

[סמדר זהבי]

טעות...התכוונתי שהיא לא היתה

 

[מיכל בר]

אני לא יודעת.. אולי טוב שהיא

רוצה להיות ולחוות את הדברים, זה רק יעזור לה לדעת שהיא עשתה את זה ולא תחשוב שהיא מפסידה או משהו כזה. וגם יכול לחסוך לה את הרתיעה המובנת כל כך. מה איתך? החלטת שלא לנסוע?

 

[סמדר זהבי]

אני חושבת גם

שאולי היא רוצה להלחם ב"שדים" שלה לגבי המקום הזה, ויכול להיות שזה יקל עליה, ומקווה שכן. אני לא מסוגלת לנסוע יש לי יותר מידי כאב שקשור למקום הזה, ובמיוחד שאהבתי את האזור של הכנרת, אך אני מרגישה נבגדת וכועסת מידי, אולי יום אחד אוכל לעשות זאת.