היי , מישהו ער?
- פותח הנושא סמדר זהבי
- פורסם בתאריך
אני בסדר
וכן, רויטל, נכון... תיכף הולכת לישון, היום היה לי יום כזה של הרבה הרבה מה לעשות. קניות ונקיונות ובישלתי וכל מיני דברים אחרים במחשב. מאז שפוטרתי הימים שלי הפוכים לגמרי, אני ערה בלילות עד הבוקר ורק אז הולכת לישון. היום דווקא קמתי מוקדם אז הספקתי המון. מחר יש לי פסיכולוגית, ואין לימושג על מה לדבר איתה. לא קרה לי שום דבר מיוחד השבוע. חוץ מזה שניקיתי את הבית שלי, בעצם, הרצפה ממש התחננה לאיזו ספונג´ה הגונה, אין מה להגיד. את הסיגריה של האחרי עישנו ביחד
אני שולחת לך חיבוק, קראתי את המכתב והתרגשתי מאוד. אני לא יודעת אם את מאמינה בגלגול נשמות, אבל אולי אחותי והבן שלך מסתובבים ביחד עכשיו.
וכן, רויטל, נכון... תיכף הולכת לישון, היום היה לי יום כזה של הרבה הרבה מה לעשות. קניות ונקיונות ובישלתי וכל מיני דברים אחרים במחשב. מאז שפוטרתי הימים שלי הפוכים לגמרי, אני ערה בלילות עד הבוקר ורק אז הולכת לישון. היום דווקא קמתי מוקדם אז הספקתי המון. מחר יש לי פסיכולוגית, ואין לימושג על מה לדבר איתה. לא קרה לי שום דבר מיוחד השבוע. חוץ מזה שניקיתי את הבית שלי, בעצם, הרצפה ממש התחננה לאיזו ספונג´ה הגונה, אין מה להגיד. את הסיגריה של האחרי עישנו ביחד
אני שולחת לך חיבוק, קראתי את המכתב והתרגשתי מאוד. אני לא יודעת אם את מאמינה בגלגול נשמות, אבל אולי אחותי והבן שלך מסתובבים ביחד עכשיו.סמדר - סיפור אחד במיוחד
זה לא נגמר, ברור לי שלא. אנרגיות ענקיות כמו אחותי לא יכולות להתבזבז ככה, ואני קראתי את הדף יוצר של הבן שלך בבמה חדשה, ואני חושבת שגם האנרגיות שלו לא יכולות להעלם ככה סתם וזה רק מתחושה שכזו, ממילים שקראתי עליו, שלו. אני מעתיקה לכאן סיפור אחד שכתבתי ממש מזמן, ואחותי נורא אהבה אותו, הוא לא כל כך ערוך, אני עדיין מטפלת בו. כשקמנו מהשבעה נתתי לאמא שלי לקרוא והיא אמרה "הלוואי". אז הנה הסיפור(ארוך... אבל שיהיה), תקראי את, תקראו גם השאר. אני הולכת לישון, מחר יום חדש. שמיים ----- ערן. להיות מפקדת כיתה של מלאכים זה התפקיד הכי טוב, שקיבלתי אי פעם. לפני חודשיים בא אליי גבריאל ואומר לי: "תשמעי, איילת, אני ואלוהים חושבים שאת עושה עבודה מצוינת, והחלטנו למנות אותך מפקדת כיתת מלאכים ב´". חשבתי שאני נופלת כשהוא אמר לי את זה אחרי ישיבת הצוות השבועית שלנו. לא שאני ממעיטה מהערך שלי, אבל מה אני בסך הכל? מלאכית עם וותק של פחות משנה. כשהגעתי לכאן, גבריאל לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי כל מה שיכול היה ללמד. מא´ ועד ת´. עכשיו, מספר חודשים אחרי חפיפה מאסיבית, מאחר וגבריאל אוהב לעשות דברים לפי הספר, החליטו שם, בקבינט הראשי להפוך אותי למפקדת כיתת מלאכים ב´. ושתבינו, כיתת מלאכים ב´ זה אחת הכיתות הטובות שיש לנו. כמו סיירת מטכ"ל של למטה. אצלנו ההיררכיה מסודרת יופי. ממש כמו בצבא. יש את אלוהים, שהוא כמו רמטכ"ל, וגבריאל הוא הסגן שלו. יש עוד 12 מלאכים, שהם סגנים של גבריאל, וככה כל השאר מסודרים במחלקות וכיתות, בגלל שאלוהים אוהב שיש סדר בממלכה השמימית שלו. כיתת מלאכים א´ זה הדבר, כמו שאומרים. האנשים הכי טובים בעולם מגיעים לכאן. אלה שעשו רק טוב לאנושות. כיתת מלאכים ב´ זו קבוצה מיוחדת. לכיתה הזו מגיעים בעיקר צעירים וצעירות. אחת הכיתות הכי גדולות אצלנו. יש כאן בעיקר חיילים שנהרגו בזמן מילוי תפקיד ואנשים שנהרגו בפיגועים או בתאונות דרכים. בחורים ובחורות, שמתו בהפתעה, ואף אחד לא ממש הכין אותם לזה. לא כמו חולי הסרטן והאיידס. להם יש את כיתה ג´. החיילים מגיעים לפעמים לבד, לפעמים בזוגות. כשיש מלחמות אנחנו פותחים כיתות שלמות בשבילם. ככה זה עובד כאן. בשיטתיות. כמו שאמרתי קודם-אלוהים אוהב סדר ועבודה, ככה מסתבר, אף פעם לא חסרה אצלנו. כשהם מגיעים אנחנו מקבלים אותם יפה. לא ישר ממלאים טפסים. מכניסים אותם לחדרים נוחים, נותנים להם לעשות מקלחת, מלבישים אותם בבגדים נקיים. אחרי שהם כבר קולטים קצת מה קרה להם ולאן הגיעו, אנחנו עושים להם שיחת קבלה ומסבירים להם מה קורה הלאה. אני הגעתי לכאן בגלל תאונת דרכים. שיכור אחד לא עצר ברמזור אדום ונכנס בי. נהרגתי על המקום. צ´יק צ´ק עליתי למעלה. אחת בשם גאולה קיבלה אותי. אני זוכרת שהייתי היסטרית. גאולה עזרה לי להשתלב. הסבירה לי מה קורה, מילאה לי טפסים ועשתה לי אבחון פסיכולוגי ראשוני. לפני חודש החזירו אותה חזרה למטה. נשמה טובה היתה גאולה. נשמה טובה ומסכנה. בעלה המשוגע רצח אותה בגלל שהרוויחה יותר ממנו. זה אכל אותו. הוא דקר אותה והתאבד אחר כך. הוא הגיע לכיתת מלאכים ל"א. גם רצח וגם התאבדות יסדרו אותך יופי בכיתות האחרונות לשיקום. לפני יומיים קיבלתי את התפקיד. אני, איילת גמליאל, מפקדת כיתת מלאכים ב´. כבוד גדול. תקדים בלתי רגיל. אחרי הטקס, הברכות והאיחולים קיבלתי את הכיתה שלי. שישה עשר בחורים ובחורות, כולם צעירים. מפוחדים. ביניהם היה גם ערן. הוא עלה על מוקש בלבנון. נהרג במקום. בחור מקסים. המלאך הכי יפה שראיתי אי פעם, כמו בסיפורים שאבא שלי היה מקריא לי כשהייתי קטנה. ילד יפה ערן, וחכם ומצחיק מאוד, מהסוג שאמא שלי היתה שמחה אם הייתי מביאה הביתה. אני והוא ישר מצאנו שפה משותפת, ובין השיעורים היינו גונבים יחד כמה דקות של שיחה על כוס קפה וסיגריה. הכי כיף זה לעשן בשמיים, יש אחלה של אוויר, ואי אפשר למות מסרטן, כי אתה כבר מת. ערן התחיל לעשן כשהיה בצבא, כך הוא סיפר לי, בגלל הלחץ של המארבים בלילה, והחברים שנהרגו לו כל הזמן מול העיניים. הסיגריה היתה נותנת לו שבע דקות של שקט. היה מתיישב על איזה סלע מחוץ למוצב, מוציא את הקופסא מהכיס, מדליק סיגריה במצית ה"זיפו" שקיבל מאחותו, ולוקח שאכטה ארוכה ארוכה וחושב על הטיול שיעשה כשישתחרר. בערבים היינו נפגשים אחרי הארוחה. ערן לא אהב את כל הברכות של הלפני, אבל הסברתי לו שככה זה עובד כאן, ואין מה לעשות. בכלל, ערן לא האמין באלוהים, הוא האמין "שיש משהו גדול, איזה כוח שהביא אותנו לאן שהביא אותנו", ועל הכוח הזה הוא מאוד כעס, ככה הרגו לו את החברים שלו מהגדוד, ואת סבתא שלו מסרטן, ומה זה כל המחלות והמלחמות האלה, בשביל מה זה טוב. אז הסברתי לו מה שגבריאל הסביר לי כשהגעתי הנה, שיש יותר מידי אנשים למטה, ואין מספיק מקום לכולם. הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה לזה, ולא היתה לי תשובה בשבילו. הוא כעס מאוד שככה מת, בלי להיפרד מאף אחד, בלי שום הזדמנות לנשק בפעם האחרונה את החברה שלו ולספר לה כמה הוא אוהב אותה. ובכלל, אם כל החיים זה פרידות כל הזמן, אז עדיף שהיה בורא אותנו בלי רגשות, כדי שלא נבכה כל כך הרבה. ת´אמת? הסכמתי איתו, גם אני חושבת שלהיפרד כל הזמן מאנשים זה עושה רע בנשמה. לפעמים אני מסתכלת על אמא שלי, איך היא לוקחת שני אוטובוסים בכל פעם להגיע לבית הקברות לנקות לי את הקבר ולשים פרחים חדשים, ואני רואה כמה היא בוכה, והלב שלי נקרע. אני רואה איך אבא שלי עוד לא חזר לעצמו, ובכל פעם שמישהו מזכיר אותי, העיניים מתמלאות לו בדמעות והקול שלו חנוק והוא בורח לאמבטיה לשטוף את הפנים. ואני רואה את דני נפגש עם החברים שלו, שמנסים לעזור לו. אני מתה כבר שנה, ואני רואה איך עדיין כואב להם. ערן סיפר לי על החברה שלו רונית, וכמה הוא רוצה לדבר איתה בפעם האחרונה. הוא עוד לא יודע שאפשר להסתכל עליהם, ולהיכנס לחלומות שלהם, הוא עוד לא סיים את המסלול של מלאך סטאז´ר. אני יודעת שזה נשמע מצחיק ומופרך כל העסק הזה של הממלכה השמימית, אבל ככה זה. אני בחיים שלי לא האמנתי שככה זה עובד, שלכאן מגיעים כשמתים. לא תיארתי לעצמי, שמגיעים לכאן, לתקופות שונות, עוברים הכנה מסוימת, בוחנים אותך מכל הצדדים, לעומק ולרוחב, שמים לך זכוכית מגדלת על הביפנוכו שלך ובודקים כמה הספקת לעשות בחיים, ואז מחליטים איך תחזור. אותי החליטו להשאיר קצת יותר, בגלל התפקיד, אבל ככה-בטח הייתי יורדת בחזרה בתור מישהי או מישהו אחר וכמובן לא זוכרת שום דבר, כי עוברים כאן איזה תהליך שמוחקים לך איזה 90 אחוז מהמוח. אתה נשאר רק עם כל מיני סממנים רוחניים ויכולת לקלוט שפה. קוראים לזה תובנה מולדת או משהו כזה, עוד לא הספקתי לקרוא את כל המדריך. אז ככה אני וערן נפגשים לנו מידי פעם, שותים קפה וטוחנים קוראסונים. נשמות לא משמינות-אז אני חוגגת. שבוע הבא אני מעבירה לקבוצה שלו את סדנת החלומות והראיה. זו אחת הסדנאות היותר פופולאריות כאן. לומדים שיטות להיכנס לחלומות של אנשים, להגיד להם דברים חשובים שלא הספקנו, אפשר להסתכל על איך אנשים המשיכו לחיות בלעדייך. לפעמים זה לא ממש קל, לראות אותם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי שהסתכלתי על הבית, הכל נראה אותו דבר, האוטו של אבא חנה כרגיל עקום על המידרכה, הפרחים של אמא פרחו באדנית, יש כביסה צבעונית על החבלים, ובחדר שלי כלום לא הוזז, כאילו מעולם לא הלכתי לשום מקום. קשה להיות מלאך, זה בטוח. זה כמו שיקחו אותך ויכניסו אותך לאיזו קופסא בלתי נראית בתוך בית שאתה אוהב עם האנשים שאתה מכיר, ואתה נמצא בפנים, והם בכלל לא מודעים לנוכחות שלך בתוכם, אתה יכול לראות הכל, אבל אי אפשר לגעת, או להריח. אתה שם והם לא יודעים את זה. אתה רואה דברים מהצד, במין עמדת התבוננות משונה שכזו, ואתה כל כך רוצה להיות חלק מהקיום הזה, למרות שכשהיית בחיים, היו רגעים שרצית לברוח הכי רחוק שאפשר. גם קשה להישאר מנותק כל כך ממה שקורה. למשל, יש כל מיני דברים שאתה יודע שאתה לא יכול לקחת חלק בהם, כמו החתונה של החברה שלי, או הופעות של כל מיני זמרים מחו"ל, שנזכרו לבוא להופיע בפארק הירקון אחרי שהתחפפתי. יש גם ימי הולדת, וסתם אחרי צהריים נעימים, ויש ארוחת ערב שבת, ואהבה שהשארתי מאחורה. באמת קשה.
זה לא נגמר, ברור לי שלא. אנרגיות ענקיות כמו אחותי לא יכולות להתבזבז ככה, ואני קראתי את הדף יוצר של הבן שלך בבמה חדשה, ואני חושבת שגם האנרגיות שלו לא יכולות להעלם ככה סתם וזה רק מתחושה שכזו, ממילים שקראתי עליו, שלו. אני מעתיקה לכאן סיפור אחד שכתבתי ממש מזמן, ואחותי נורא אהבה אותו, הוא לא כל כך ערוך, אני עדיין מטפלת בו. כשקמנו מהשבעה נתתי לאמא שלי לקרוא והיא אמרה "הלוואי". אז הנה הסיפור(ארוך... אבל שיהיה), תקראי את, תקראו גם השאר. אני הולכת לישון, מחר יום חדש. שמיים ----- ערן. להיות מפקדת כיתה של מלאכים זה התפקיד הכי טוב, שקיבלתי אי פעם. לפני חודשיים בא אליי גבריאל ואומר לי: "תשמעי, איילת, אני ואלוהים חושבים שאת עושה עבודה מצוינת, והחלטנו למנות אותך מפקדת כיתת מלאכים ב´". חשבתי שאני נופלת כשהוא אמר לי את זה אחרי ישיבת הצוות השבועית שלנו. לא שאני ממעיטה מהערך שלי, אבל מה אני בסך הכל? מלאכית עם וותק של פחות משנה. כשהגעתי לכאן, גבריאל לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי כל מה שיכול היה ללמד. מא´ ועד ת´. עכשיו, מספר חודשים אחרי חפיפה מאסיבית, מאחר וגבריאל אוהב לעשות דברים לפי הספר, החליטו שם, בקבינט הראשי להפוך אותי למפקדת כיתת מלאכים ב´. ושתבינו, כיתת מלאכים ב´ זה אחת הכיתות הטובות שיש לנו. כמו סיירת מטכ"ל של למטה. אצלנו ההיררכיה מסודרת יופי. ממש כמו בצבא. יש את אלוהים, שהוא כמו רמטכ"ל, וגבריאל הוא הסגן שלו. יש עוד 12 מלאכים, שהם סגנים של גבריאל, וככה כל השאר מסודרים במחלקות וכיתות, בגלל שאלוהים אוהב שיש סדר בממלכה השמימית שלו. כיתת מלאכים א´ זה הדבר, כמו שאומרים. האנשים הכי טובים בעולם מגיעים לכאן. אלה שעשו רק טוב לאנושות. כיתת מלאכים ב´ זו קבוצה מיוחדת. לכיתה הזו מגיעים בעיקר צעירים וצעירות. אחת הכיתות הכי גדולות אצלנו. יש כאן בעיקר חיילים שנהרגו בזמן מילוי תפקיד ואנשים שנהרגו בפיגועים או בתאונות דרכים. בחורים ובחורות, שמתו בהפתעה, ואף אחד לא ממש הכין אותם לזה. לא כמו חולי הסרטן והאיידס. להם יש את כיתה ג´. החיילים מגיעים לפעמים לבד, לפעמים בזוגות. כשיש מלחמות אנחנו פותחים כיתות שלמות בשבילם. ככה זה עובד כאן. בשיטתיות. כמו שאמרתי קודם-אלוהים אוהב סדר ועבודה, ככה מסתבר, אף פעם לא חסרה אצלנו. כשהם מגיעים אנחנו מקבלים אותם יפה. לא ישר ממלאים טפסים. מכניסים אותם לחדרים נוחים, נותנים להם לעשות מקלחת, מלבישים אותם בבגדים נקיים. אחרי שהם כבר קולטים קצת מה קרה להם ולאן הגיעו, אנחנו עושים להם שיחת קבלה ומסבירים להם מה קורה הלאה. אני הגעתי לכאן בגלל תאונת דרכים. שיכור אחד לא עצר ברמזור אדום ונכנס בי. נהרגתי על המקום. צ´יק צ´ק עליתי למעלה. אחת בשם גאולה קיבלה אותי. אני זוכרת שהייתי היסטרית. גאולה עזרה לי להשתלב. הסבירה לי מה קורה, מילאה לי טפסים ועשתה לי אבחון פסיכולוגי ראשוני. לפני חודש החזירו אותה חזרה למטה. נשמה טובה היתה גאולה. נשמה טובה ומסכנה. בעלה המשוגע רצח אותה בגלל שהרוויחה יותר ממנו. זה אכל אותו. הוא דקר אותה והתאבד אחר כך. הוא הגיע לכיתת מלאכים ל"א. גם רצח וגם התאבדות יסדרו אותך יופי בכיתות האחרונות לשיקום. לפני יומיים קיבלתי את התפקיד. אני, איילת גמליאל, מפקדת כיתת מלאכים ב´. כבוד גדול. תקדים בלתי רגיל. אחרי הטקס, הברכות והאיחולים קיבלתי את הכיתה שלי. שישה עשר בחורים ובחורות, כולם צעירים. מפוחדים. ביניהם היה גם ערן. הוא עלה על מוקש בלבנון. נהרג במקום. בחור מקסים. המלאך הכי יפה שראיתי אי פעם, כמו בסיפורים שאבא שלי היה מקריא לי כשהייתי קטנה. ילד יפה ערן, וחכם ומצחיק מאוד, מהסוג שאמא שלי היתה שמחה אם הייתי מביאה הביתה. אני והוא ישר מצאנו שפה משותפת, ובין השיעורים היינו גונבים יחד כמה דקות של שיחה על כוס קפה וסיגריה. הכי כיף זה לעשן בשמיים, יש אחלה של אוויר, ואי אפשר למות מסרטן, כי אתה כבר מת. ערן התחיל לעשן כשהיה בצבא, כך הוא סיפר לי, בגלל הלחץ של המארבים בלילה, והחברים שנהרגו לו כל הזמן מול העיניים. הסיגריה היתה נותנת לו שבע דקות של שקט. היה מתיישב על איזה סלע מחוץ למוצב, מוציא את הקופסא מהכיס, מדליק סיגריה במצית ה"זיפו" שקיבל מאחותו, ולוקח שאכטה ארוכה ארוכה וחושב על הטיול שיעשה כשישתחרר. בערבים היינו נפגשים אחרי הארוחה. ערן לא אהב את כל הברכות של הלפני, אבל הסברתי לו שככה זה עובד כאן, ואין מה לעשות. בכלל, ערן לא האמין באלוהים, הוא האמין "שיש משהו גדול, איזה כוח שהביא אותנו לאן שהביא אותנו", ועל הכוח הזה הוא מאוד כעס, ככה הרגו לו את החברים שלו מהגדוד, ואת סבתא שלו מסרטן, ומה זה כל המחלות והמלחמות האלה, בשביל מה זה טוב. אז הסברתי לו מה שגבריאל הסביר לי כשהגעתי הנה, שיש יותר מידי אנשים למטה, ואין מספיק מקום לכולם. הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה לזה, ולא היתה לי תשובה בשבילו. הוא כעס מאוד שככה מת, בלי להיפרד מאף אחד, בלי שום הזדמנות לנשק בפעם האחרונה את החברה שלו ולספר לה כמה הוא אוהב אותה. ובכלל, אם כל החיים זה פרידות כל הזמן, אז עדיף שהיה בורא אותנו בלי רגשות, כדי שלא נבכה כל כך הרבה. ת´אמת? הסכמתי איתו, גם אני חושבת שלהיפרד כל הזמן מאנשים זה עושה רע בנשמה. לפעמים אני מסתכלת על אמא שלי, איך היא לוקחת שני אוטובוסים בכל פעם להגיע לבית הקברות לנקות לי את הקבר ולשים פרחים חדשים, ואני רואה כמה היא בוכה, והלב שלי נקרע. אני רואה איך אבא שלי עוד לא חזר לעצמו, ובכל פעם שמישהו מזכיר אותי, העיניים מתמלאות לו בדמעות והקול שלו חנוק והוא בורח לאמבטיה לשטוף את הפנים. ואני רואה את דני נפגש עם החברים שלו, שמנסים לעזור לו. אני מתה כבר שנה, ואני רואה איך עדיין כואב להם. ערן סיפר לי על החברה שלו רונית, וכמה הוא רוצה לדבר איתה בפעם האחרונה. הוא עוד לא יודע שאפשר להסתכל עליהם, ולהיכנס לחלומות שלהם, הוא עוד לא סיים את המסלול של מלאך סטאז´ר. אני יודעת שזה נשמע מצחיק ומופרך כל העסק הזה של הממלכה השמימית, אבל ככה זה. אני בחיים שלי לא האמנתי שככה זה עובד, שלכאן מגיעים כשמתים. לא תיארתי לעצמי, שמגיעים לכאן, לתקופות שונות, עוברים הכנה מסוימת, בוחנים אותך מכל הצדדים, לעומק ולרוחב, שמים לך זכוכית מגדלת על הביפנוכו שלך ובודקים כמה הספקת לעשות בחיים, ואז מחליטים איך תחזור. אותי החליטו להשאיר קצת יותר, בגלל התפקיד, אבל ככה-בטח הייתי יורדת בחזרה בתור מישהי או מישהו אחר וכמובן לא זוכרת שום דבר, כי עוברים כאן איזה תהליך שמוחקים לך איזה 90 אחוז מהמוח. אתה נשאר רק עם כל מיני סממנים רוחניים ויכולת לקלוט שפה. קוראים לזה תובנה מולדת או משהו כזה, עוד לא הספקתי לקרוא את כל המדריך. אז ככה אני וערן נפגשים לנו מידי פעם, שותים קפה וטוחנים קוראסונים. נשמות לא משמינות-אז אני חוגגת. שבוע הבא אני מעבירה לקבוצה שלו את סדנת החלומות והראיה. זו אחת הסדנאות היותר פופולאריות כאן. לומדים שיטות להיכנס לחלומות של אנשים, להגיד להם דברים חשובים שלא הספקנו, אפשר להסתכל על איך אנשים המשיכו לחיות בלעדייך. לפעמים זה לא ממש קל, לראות אותם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי שהסתכלתי על הבית, הכל נראה אותו דבר, האוטו של אבא חנה כרגיל עקום על המידרכה, הפרחים של אמא פרחו באדנית, יש כביסה צבעונית על החבלים, ובחדר שלי כלום לא הוזז, כאילו מעולם לא הלכתי לשום מקום. קשה להיות מלאך, זה בטוח. זה כמו שיקחו אותך ויכניסו אותך לאיזו קופסא בלתי נראית בתוך בית שאתה אוהב עם האנשים שאתה מכיר, ואתה נמצא בפנים, והם בכלל לא מודעים לנוכחות שלך בתוכם, אתה יכול לראות הכל, אבל אי אפשר לגעת, או להריח. אתה שם והם לא יודעים את זה. אתה רואה דברים מהצד, במין עמדת התבוננות משונה שכזו, ואתה כל כך רוצה להיות חלק מהקיום הזה, למרות שכשהיית בחיים, היו רגעים שרצית לברוח הכי רחוק שאפשר. גם קשה להישאר מנותק כל כך ממה שקורה. למשל, יש כל מיני דברים שאתה יודע שאתה לא יכול לקחת חלק בהם, כמו החתונה של החברה שלי, או הופעות של כל מיני זמרים מחו"ל, שנזכרו לבוא להופיע בפארק הירקון אחרי שהתחפפתי. יש גם ימי הולדת, וסתם אחרי צהריים נעימים, ויש ארוחת ערב שבת, ואהבה שהשארתי מאחורה. באמת קשה.
חלק ב´ - (נו אמרתי שזה ארוך)
הסדנא. "תכנסו פנימה", אני קוראת לקבוצה שלי ומכנסת אותם בחדר המראות והחלומות, "אני רוצה להתחיל, יש הרבה מה ללמוד היום". ערן, כרגיל, מתיישב מאחורה, קרוב לקיר. אני מציגה בפניהם את תוכן הסדנא. שתיקה. שישה עשר בחורים ובחורות שותקים לי מול הפרצוף, ואני מתחילה להרצות על כל הטכניקות. מסבירה להם איך להיכנס לחלומות של האנשים שהיו קרובים לנו, איך אפשר להסתכל על הבית שהיה פעם שלנו, ועדיין שתיקה. ככה עובר לו היום. בערב, ערן ניגש אליי. "למה לא סיפרת לי?", הוא שואל, "אחרי כל מה שסיפרתי לך, איך זה שלא אמרת לי כלום כל כך הרבה זמן?". "תבין", אני עונה לו, "זה לא אישי, אני לא יכולה לספר לך הכל, יש סדר". "אבל אני לא כמו כולם", הוא אומר. "אני יודעת…..", אני לוחשת לו, הוא לא מתאר לעצמו כמה שאני יודעת. "לא היית בסדר", הוא מתעקש. "לא יכולתי אחרת", אני אומרת, "זה לא בשליטתי". הוא מביט עליי במבט ארוך, מהנהן, מסובב את הגב והולך ממני. "ערן!", אני צועקת, "חכה רגע!". ערן מגביר את מהירותו, ואני מוצאת עצמי רודפת אחריו, תופסת אותו ומחבקת אותו חזק. "ערן…אה...", אני מגמגמת, פתאום לא מוצאת את המילים. "מה קורה, ילדונת?", הוא שואל. "אתה עוזב בעוד שבוע, הם החליטו שאתה מוכן, מחזירים אותך". אני מחזיקה עצמי חזק שלא לפרוץ בבכי, ערן מתיישב על האדמה, מניח ראש בין הידיים. "אני לא מאמין", הוא ממלמל, "אני כאן בקושי שלושה חודשים". "אני יודעת", אני מתיישבת על ידו ומלטפת לו את הגב, "גם אני חשבתי שזה מוזר שמחזירים אותך כל כך מהר". "ומה איתנו?", הוא שואל, "חשבתי ש…". אני רוכנת לעברו ואומרת: "יש לנו שבוע להיות יחד, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאתה רוצה". "טוב, בואי נלך מפה", הוא לוקח לי את היד ומושך אותי לעבר חדר המראות והחלומות. אנחנו מגיעים לחדר. "כמה חלומות אפשר?", ערן שואל. "חמישה", אני עונה לו, עוד לא מבינה מה הוא רוצה. "טוב, אז קודם כל אמא שלי", הוא אומר, "תראי לי איך". אני מושיבה אותו על כרית ומסבירה לו. הוא עוצם עיניים ומחזיק לי את היד. הראש שלו מוטה לצד. הוא בחלום שלה עכשיו, השפתיים שלו נעות, הוא מספר לה משהו ושולח ידיים כמו לחבק, ומחייך חיוך עצוב. כמה דקות אחר כך הוא פוקח את העיניים. "נו?", אני שואלת, "איך היה?". "ואוו!", הוא אומר, "מדהים! סיפרתי לה שהכל בסדר אצלי ושלא תדאג, שיש מישהי שמטפלת בי. טוב, עכשיו לרונית". "חכה קצת", אני אומרת, "תן לעצמך להתאושש". "אני בסדר", הוא מרגיע אותי, "אני בסדר". הוא עוצם עיניו לדקות ארוכות, עוד פעם המלמולים האלה, השפתיים שנעות, הידיים רוצות לחבק. הוא נשכב על הריצפה ומלטף את האוויר. "אני אוהב אותך", אני שומעת אותו לוחש, "אל תדאגי לי". העיניים שלו נפקחות לאט. "סיפרתי לה עלייך", הוא מפתיע אותי, "אמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל גם אותך, שאת נהדרת… שאת… שיש לי אותך עכשיו". הוא התרומם מעלה ומשך אותי יחד איתו. "בואי, נלך לטייל קצת". כל כך אהבתי אותו בשניה הזו, אז חיבקתי אותו ולחשתי לו: "אני שמחה שאתה כאן". "אני שמח שאת שמחה", אמר ושנינו יצאנו החוצה. וודאות גדולה כל כך יכולה לקרות רק פעם בחיים, נזכרתי באיזו דמות בספר שקראתי, שאמר זאת לאהובתו. עכשיו הבנתי כמה זה נכון. אולי רק פעם בחיים, ולי זה קורה דווקא כאן ועכשיו. שנינו מתים ומאוהבים. אנחנו מטיילים לנו בגן, יש רוח נעימה שמדגדגת בעורף ואני רוצה למשוך את הרגע הזה הכי שאפשר. שבוע זה ממש קצת זמן, מאה שישים ושמונה שעות, עשרת אלפים ושמונים דקות. אני מנסה לחשב כמה זה בפעימות לב. זה לא הרבה, אני חושבת, זה קצת מידי.
הסדנא. "תכנסו פנימה", אני קוראת לקבוצה שלי ומכנסת אותם בחדר המראות והחלומות, "אני רוצה להתחיל, יש הרבה מה ללמוד היום". ערן, כרגיל, מתיישב מאחורה, קרוב לקיר. אני מציגה בפניהם את תוכן הסדנא. שתיקה. שישה עשר בחורים ובחורות שותקים לי מול הפרצוף, ואני מתחילה להרצות על כל הטכניקות. מסבירה להם איך להיכנס לחלומות של האנשים שהיו קרובים לנו, איך אפשר להסתכל על הבית שהיה פעם שלנו, ועדיין שתיקה. ככה עובר לו היום. בערב, ערן ניגש אליי. "למה לא סיפרת לי?", הוא שואל, "אחרי כל מה שסיפרתי לך, איך זה שלא אמרת לי כלום כל כך הרבה זמן?". "תבין", אני עונה לו, "זה לא אישי, אני לא יכולה לספר לך הכל, יש סדר". "אבל אני לא כמו כולם", הוא אומר. "אני יודעת…..", אני לוחשת לו, הוא לא מתאר לעצמו כמה שאני יודעת. "לא היית בסדר", הוא מתעקש. "לא יכולתי אחרת", אני אומרת, "זה לא בשליטתי". הוא מביט עליי במבט ארוך, מהנהן, מסובב את הגב והולך ממני. "ערן!", אני צועקת, "חכה רגע!". ערן מגביר את מהירותו, ואני מוצאת עצמי רודפת אחריו, תופסת אותו ומחבקת אותו חזק. "ערן…אה...", אני מגמגמת, פתאום לא מוצאת את המילים. "מה קורה, ילדונת?", הוא שואל. "אתה עוזב בעוד שבוע, הם החליטו שאתה מוכן, מחזירים אותך". אני מחזיקה עצמי חזק שלא לפרוץ בבכי, ערן מתיישב על האדמה, מניח ראש בין הידיים. "אני לא מאמין", הוא ממלמל, "אני כאן בקושי שלושה חודשים". "אני יודעת", אני מתיישבת על ידו ומלטפת לו את הגב, "גם אני חשבתי שזה מוזר שמחזירים אותך כל כך מהר". "ומה איתנו?", הוא שואל, "חשבתי ש…". אני רוכנת לעברו ואומרת: "יש לנו שבוע להיות יחד, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאתה רוצה". "טוב, בואי נלך מפה", הוא לוקח לי את היד ומושך אותי לעבר חדר המראות והחלומות. אנחנו מגיעים לחדר. "כמה חלומות אפשר?", ערן שואל. "חמישה", אני עונה לו, עוד לא מבינה מה הוא רוצה. "טוב, אז קודם כל אמא שלי", הוא אומר, "תראי לי איך". אני מושיבה אותו על כרית ומסבירה לו. הוא עוצם עיניים ומחזיק לי את היד. הראש שלו מוטה לצד. הוא בחלום שלה עכשיו, השפתיים שלו נעות, הוא מספר לה משהו ושולח ידיים כמו לחבק, ומחייך חיוך עצוב. כמה דקות אחר כך הוא פוקח את העיניים. "נו?", אני שואלת, "איך היה?". "ואוו!", הוא אומר, "מדהים! סיפרתי לה שהכל בסדר אצלי ושלא תדאג, שיש מישהי שמטפלת בי. טוב, עכשיו לרונית". "חכה קצת", אני אומרת, "תן לעצמך להתאושש". "אני בסדר", הוא מרגיע אותי, "אני בסדר". הוא עוצם עיניו לדקות ארוכות, עוד פעם המלמולים האלה, השפתיים שנעות, הידיים רוצות לחבק. הוא נשכב על הריצפה ומלטף את האוויר. "אני אוהב אותך", אני שומעת אותו לוחש, "אל תדאגי לי". העיניים שלו נפקחות לאט. "סיפרתי לה עלייך", הוא מפתיע אותי, "אמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל גם אותך, שאת נהדרת… שאת… שיש לי אותך עכשיו". הוא התרומם מעלה ומשך אותי יחד איתו. "בואי, נלך לטייל קצת". כל כך אהבתי אותו בשניה הזו, אז חיבקתי אותו ולחשתי לו: "אני שמחה שאתה כאן". "אני שמח שאת שמחה", אמר ושנינו יצאנו החוצה. וודאות גדולה כל כך יכולה לקרות רק פעם בחיים, נזכרתי באיזו דמות בספר שקראתי, שאמר זאת לאהובתו. עכשיו הבנתי כמה זה נכון. אולי רק פעם בחיים, ולי זה קורה דווקא כאן ועכשיו. שנינו מתים ומאוהבים. אנחנו מטיילים לנו בגן, יש רוח נעימה שמדגדגת בעורף ואני רוצה למשוך את הרגע הזה הכי שאפשר. שבוע זה ממש קצת זמן, מאה שישים ושמונה שעות, עשרת אלפים ושמונים דקות. אני מנסה לחשב כמה זה בפעימות לב. זה לא הרבה, אני חושבת, זה קצת מידי.
חלק ג´ - (אחרון ודי)
סוף השבוע. שבוע ביחד, מדברים המון, משתדלים להספיק כמה שיותר, מדברים מהר מהרגיל, נוגעים בלי הפסקה, מתלטפים, מתנשקים, מסתכלים בעיניים ויודעים שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו, חיבור מדהים כל כך, ורק שבוע יש לנו ביחד. רק שבוע אחד וזה לא מספיק לי. ביום האחרון אני בהיסטריה, זה תכף נגמר לי. עוד עשרים וארבע שעות הוא עוזב, ולי אין מושג לאן, ומה יצא ממנו, ואני רוצה להיות איתו, להמשיך איפה שהפסקנו, ולא יודעת אם זה בכלל אפשרי. אז הלכתי לדבר עם גבריאל. גבריאל לא היה מופתע, הוא ידע מכל הסיפור. "איילת", הוא אומר לי, "את נשמה טובה, אני רוצה לעזור לך. מגיע לך". אני מביטה בו, מעט חשדנית, "באמת?". "כן", הוא עונה, "בואי נבדוק בספר". גבריאל מוציא ספר עבה. "כאן כתוב הכל", הוא אומר, "חכי שניה, אני אבדוק". הלב שלי פועם בפראות. יש לנו סיכוי, אני מנגנת את המשפט בראשי, יש לנו סיכוי. "ערן יחזור בתור זכר, אפילו יגיע לארץ", אומר גבריאל. "ומה איתי?", אני שואלת. "אני לא יכול לענות לך על זה", הוא עונה לי, "את עדיין כאן". "רק תגיד לי אם אני אהיה בחורה בגלגול הבא שלי", אני אומרת בקול שבור. "איילת", גבריאל מרצין פניו, "אסור לי". "גבריאל, בבקשה, אני מתחננת, רק תגיד לי מה אני אהיה, אני אשתגע אם לא אדע…", אני מתחילה לבכות. "אני יכול רק להגיד לך שיהיה בסדר, זה מסתדר, את חוזרת בערך שמונה שנים אחריו, אבל יהיה בסדר…", גבריאל סוגר את הספר, "אני חושב שאמרתי מספיק". "כן", אני עונה לו, "אני מבינה. טוב, אני חייבת לזוז, ערן מחכה לי". אני יוצאת מהמשרד ורצה למגורים של ערן. הוא יושב בקדמת החדר שלו, מעשן סיגריה. כשהוא רואה אותי, הוא קם. "נו?", הוא שואל, "מה נסגר?". אני מחייכת אליו. "תחכה לי?", אני שואלת. "מה זאת אומרת?", הוא לא מבין על מה אני מדברת. "זאת אומרת שאנחנו יכולים להיפגש למטה מתישהו. אני חוזרת בתור בחורה, אתה חוזר בתור בחור. זה ייקח קצת זמן, אני ארד הרבה אחריך. תחכה לי?", אני שואלת שוב. ערן מחייך חיוך ענק, "בטח שאני אחכה לך, טיפשונת", אומר ומקרב את שפתיו לשפתיי ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "אני עוזב מחר…", הוא אומר. "אל תדבר", אני מבקשת, "תאהב אותי". "אני אוהב אותך", הוא לוחש לי לתוך השיער, נצמד אליי הכי חזק שהוא יכול. אנחנו הולכים לחדר שלו, נועלים את החדר, נשכבים על המיטה. "אני משוגע עלייך", הוא לוחש. אני מתמכרת לערן, לליטופים שלו, לנגיעות, רוצה להמשיך ככה כל הזמן, מלטפת אותו ומחבקת, מנשקת אותו אלפי נשיקות. את כל כולו אני מנשקת. אני מביטה בו במבט ארוך, אני לומדת אותו, את צבע שיערו, והגומה בלחי הימנית, ואת הריח שלו, והמגע, אני מקשיבה ללב שלו, לנשימות שעולות ויורדות במהירות ורוצה שנשאר כך יחד לתמיד. רוצה להישאר ככה עם המילים והמעשים והמבטים והתחושות. "אני אוהבת אותך", אני אומרת לו, "אני אוהבת אותך הכי בעולם". "איך ניפגש, איילת?", הוא שואל, "איך תדעי איך למצוא אותי?", הוא קם ומתיישב בקצה המיטה. מדליק לו סיגריה. "חשבתי על זה ומצאתי פתרון", אני עונה לו. הוא מביט בי מופתע. "אתה עוזב בבוקר, יורד למטה, מתחיל גלגול חדש", אני אומרת לו. "נכון", הוא עונה לי, "ו…?". "אני אגיע אחריך, בערך שמונה שנים במושגי הזמן שיש בכדור הארץ. כבר תכננתי הכל. אני אדע איפה תהיה, אני אבדוק. כשתהיה מספיק גדול לזכור חלומות ולהבין אותם, אני אבוא אלייך בחלום, ואספר לך את כל הסיפור המופלא הזה שאנו חווים עכשיו, אני לא אעזוב אותך לילה שלם, אספר לך הכל, ואתה גם תזכור הכל. ואז אני אגיע". אני לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה: "ואז אני אגיע, ואתה תגדל ואני אגדל, אני בטח לא אזכור כלום. עכשיו מגיע התור שלך למצוא אותי. אתה כבר תדע איך לחפש אותי, אני שומרת לך שלושה חלומות, שתדע." הוא מביט בי כלא מאמין. "זה באמת אפשרי?", הוא שואל. "זה אפשרי", אני עונה לו ומפריחה לו נשיקה באוויר, "תסמוך עליי". הבוקר הגיע, אנחנו שוכבים במיטה, נותרו לנו שלוש שעות של יחד. השמש זורחת, יש ציוץ של ציפורים, ולי יש אהבה שעוזבת. אנחנו קמים, מתלבשים והולכים לגבריאל. ערן צריך להתכונן לפני החזרה. אנחנו הולכים ביחד, הוא עובר תדריך, אני כוססת ציפורניים, מחכה שיסיים, הלב שלי תכף מתפוצץ. ערן יוצא החוצה, מחבק אותי ואומר: "הגיע הזמן, אני הולך". ככה אנחנו נותרים מחובקים, והרגע הזה מרגיש כמו נצח וחצי לפחות, אני לא מסוגלת להרפות ממנו. "גבריאל אומר שיהיה בסדר", הוא אומר לי, "בסוף לא פגשתי את הביג צ´יף. חבל, דווקא היו לי המון שאלות אליו". ערן עוזב אותי. "אני חייב ללכת עכשיו", הוא אומר, מחכים לי, שמעתי תהיה לי משפחה מגניבה. איזה ארבעה אחים, ובית גדול כמו שתמיד רציתי… איילת… אני אוהב אותך". "אל תשכח אותי", אני אומרת לו, "אל תפסיק לחפש, תבוא אליי, תיקח אותי, נמשיך מאיפה שהפסקנו…". ערן מביט בי בעיניים השחורות שלו ואומר: "בחיים אני לא אפסיק לחפש אחרייך". חיבוק אחרון, נשיקה על המצח והבטחה גדולה. ואז הוא הלך ממני, ואני נשארת לי כאן בינתיים, לכמה שנים טובות. "להתראות!", אני צועקת אחריו. להתראות, אני אומרת שוב ובאמת מאמינה לעצמי. להתראות. -(לא) הסוף-
סוף השבוע. שבוע ביחד, מדברים המון, משתדלים להספיק כמה שיותר, מדברים מהר מהרגיל, נוגעים בלי הפסקה, מתלטפים, מתנשקים, מסתכלים בעיניים ויודעים שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו, חיבור מדהים כל כך, ורק שבוע יש לנו ביחד. רק שבוע אחד וזה לא מספיק לי. ביום האחרון אני בהיסטריה, זה תכף נגמר לי. עוד עשרים וארבע שעות הוא עוזב, ולי אין מושג לאן, ומה יצא ממנו, ואני רוצה להיות איתו, להמשיך איפה שהפסקנו, ולא יודעת אם זה בכלל אפשרי. אז הלכתי לדבר עם גבריאל. גבריאל לא היה מופתע, הוא ידע מכל הסיפור. "איילת", הוא אומר לי, "את נשמה טובה, אני רוצה לעזור לך. מגיע לך". אני מביטה בו, מעט חשדנית, "באמת?". "כן", הוא עונה, "בואי נבדוק בספר". גבריאל מוציא ספר עבה. "כאן כתוב הכל", הוא אומר, "חכי שניה, אני אבדוק". הלב שלי פועם בפראות. יש לנו סיכוי, אני מנגנת את המשפט בראשי, יש לנו סיכוי. "ערן יחזור בתור זכר, אפילו יגיע לארץ", אומר גבריאל. "ומה איתי?", אני שואלת. "אני לא יכול לענות לך על זה", הוא עונה לי, "את עדיין כאן". "רק תגיד לי אם אני אהיה בחורה בגלגול הבא שלי", אני אומרת בקול שבור. "איילת", גבריאל מרצין פניו, "אסור לי". "גבריאל, בבקשה, אני מתחננת, רק תגיד לי מה אני אהיה, אני אשתגע אם לא אדע…", אני מתחילה לבכות. "אני יכול רק להגיד לך שיהיה בסדר, זה מסתדר, את חוזרת בערך שמונה שנים אחריו, אבל יהיה בסדר…", גבריאל סוגר את הספר, "אני חושב שאמרתי מספיק". "כן", אני עונה לו, "אני מבינה. טוב, אני חייבת לזוז, ערן מחכה לי". אני יוצאת מהמשרד ורצה למגורים של ערן. הוא יושב בקדמת החדר שלו, מעשן סיגריה. כשהוא רואה אותי, הוא קם. "נו?", הוא שואל, "מה נסגר?". אני מחייכת אליו. "תחכה לי?", אני שואלת. "מה זאת אומרת?", הוא לא מבין על מה אני מדברת. "זאת אומרת שאנחנו יכולים להיפגש למטה מתישהו. אני חוזרת בתור בחורה, אתה חוזר בתור בחור. זה ייקח קצת זמן, אני ארד הרבה אחריך. תחכה לי?", אני שואלת שוב. ערן מחייך חיוך ענק, "בטח שאני אחכה לך, טיפשונת", אומר ומקרב את שפתיו לשפתיי ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "אני עוזב מחר…", הוא אומר. "אל תדבר", אני מבקשת, "תאהב אותי". "אני אוהב אותך", הוא לוחש לי לתוך השיער, נצמד אליי הכי חזק שהוא יכול. אנחנו הולכים לחדר שלו, נועלים את החדר, נשכבים על המיטה. "אני משוגע עלייך", הוא לוחש. אני מתמכרת לערן, לליטופים שלו, לנגיעות, רוצה להמשיך ככה כל הזמן, מלטפת אותו ומחבקת, מנשקת אותו אלפי נשיקות. את כל כולו אני מנשקת. אני מביטה בו במבט ארוך, אני לומדת אותו, את צבע שיערו, והגומה בלחי הימנית, ואת הריח שלו, והמגע, אני מקשיבה ללב שלו, לנשימות שעולות ויורדות במהירות ורוצה שנשאר כך יחד לתמיד. רוצה להישאר ככה עם המילים והמעשים והמבטים והתחושות. "אני אוהבת אותך", אני אומרת לו, "אני אוהבת אותך הכי בעולם". "איך ניפגש, איילת?", הוא שואל, "איך תדעי איך למצוא אותי?", הוא קם ומתיישב בקצה המיטה. מדליק לו סיגריה. "חשבתי על זה ומצאתי פתרון", אני עונה לו. הוא מביט בי מופתע. "אתה עוזב בבוקר, יורד למטה, מתחיל גלגול חדש", אני אומרת לו. "נכון", הוא עונה לי, "ו…?". "אני אגיע אחריך, בערך שמונה שנים במושגי הזמן שיש בכדור הארץ. כבר תכננתי הכל. אני אדע איפה תהיה, אני אבדוק. כשתהיה מספיק גדול לזכור חלומות ולהבין אותם, אני אבוא אלייך בחלום, ואספר לך את כל הסיפור המופלא הזה שאנו חווים עכשיו, אני לא אעזוב אותך לילה שלם, אספר לך הכל, ואתה גם תזכור הכל. ואז אני אגיע". אני לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה: "ואז אני אגיע, ואתה תגדל ואני אגדל, אני בטח לא אזכור כלום. עכשיו מגיע התור שלך למצוא אותי. אתה כבר תדע איך לחפש אותי, אני שומרת לך שלושה חלומות, שתדע." הוא מביט בי כלא מאמין. "זה באמת אפשרי?", הוא שואל. "זה אפשרי", אני עונה לו ומפריחה לו נשיקה באוויר, "תסמוך עליי". הבוקר הגיע, אנחנו שוכבים במיטה, נותרו לנו שלוש שעות של יחד. השמש זורחת, יש ציוץ של ציפורים, ולי יש אהבה שעוזבת. אנחנו קמים, מתלבשים והולכים לגבריאל. ערן צריך להתכונן לפני החזרה. אנחנו הולכים ביחד, הוא עובר תדריך, אני כוססת ציפורניים, מחכה שיסיים, הלב שלי תכף מתפוצץ. ערן יוצא החוצה, מחבק אותי ואומר: "הגיע הזמן, אני הולך". ככה אנחנו נותרים מחובקים, והרגע הזה מרגיש כמו נצח וחצי לפחות, אני לא מסוגלת להרפות ממנו. "גבריאל אומר שיהיה בסדר", הוא אומר לי, "בסוף לא פגשתי את הביג צ´יף. חבל, דווקא היו לי המון שאלות אליו". ערן עוזב אותי. "אני חייב ללכת עכשיו", הוא אומר, מחכים לי, שמעתי תהיה לי משפחה מגניבה. איזה ארבעה אחים, ובית גדול כמו שתמיד רציתי… איילת… אני אוהב אותך". "אל תשכח אותי", אני אומרת לו, "אל תפסיק לחפש, תבוא אליי, תיקח אותי, נמשיך מאיפה שהפסקנו…". ערן מביט בי בעיניים השחורות שלו ואומר: "בחיים אני לא אפסיק לחפש אחרייך". חיבוק אחרון, נשיקה על המצח והבטחה גדולה. ואז הוא הלך ממני, ואני נשארת לי כאן בינתיים, לכמה שנים טובות. "להתראות!", אני צועקת אחריו. להתראות, אני אומרת שוב ובאמת מאמינה לעצמי. להתראות. -(לא) הסוף-
עדנה, אמא של אייל
New member
רויטל. הסיפור נוגע במיתרים הכי של
המקומות של הלב הכמוסים........ ובגלל שזה הסיפור שלך ורק שלך, קשה לי פתאום להעיר איזו הערה שתשמע קצת טיפשית ולא במקום......כי באמת מרגישה אי נוחות לשנות סיפורים של אנשים. אבל ולמרות שאני אמא לבן שנמצאת בכיתה ב´, אני כבר יודעת שגם חולי סרטן ואיידס נמצאים ביחד איתו באותה כיתה ......כי אפילו הם או הקרובים להם לא יכולים אף פעם להתכונן למוות שלהם.....תמיד זה בסופו של דבר קורה בהפתעה........ וככה אומרת לך את זה כי אני אמא ואמהות יודעות דברים שכאלה....
המקומות של הלב הכמוסים........ ובגלל שזה הסיפור שלך ורק שלך, קשה לי פתאום להעיר איזו הערה שתשמע קצת טיפשית ולא במקום......כי באמת מרגישה אי נוחות לשנות סיפורים של אנשים. אבל ולמרות שאני אמא לבן שנמצאת בכיתה ב´, אני כבר יודעת שגם חולי סרטן ואיידס נמצאים ביחד איתו באותה כיתה ......כי אפילו הם או הקרובים להם לא יכולים אף פעם להתכונן למוות שלהם.....תמיד זה בסופו של דבר קורה בהפתעה........ וככה אומרת לך את זה כי אני אמא ואמהות יודעות דברים שכאלה....
benni (mac)
New member
אז אולי קורט של נחמה תמצא
במחשבה,שיואבי שלך,נמצא עכשיו,באותו ראלי נצחי-בנירוונה,יחד עם אותו מוזיקאי שהיה אהוב עליו כל כך,קורט קובאין ,מלהקת נירוונה, ושניהם מנגנים עכשיו, את אותה מוזיקה נפלאה.איתך בימים קשים אלו.
במחשבה,שיואבי שלך,נמצא עכשיו,באותו ראלי נצחי-בנירוונה,יחד עם אותו מוזיקאי שהיה אהוב עליו כל כך,קורט קובאין ,מלהקת נירוונה, ושניהם מנגנים עכשיו, את אותה מוזיקה נפלאה.איתך בימים קשים אלו.
בני יקר
כל כך הרבה כח זה נותן כשיודעים שיש אנשים שמבינים מה בדיוק אתה מרגיש ויודעים לומר את המילים המתאימות המון תודה ומצרפת שיר שנכתב ע"י חבר טוב של יואבי שגם ניגנו ביחד בלהקה תודה
יואב קולה מחשב וצבע אדום נכנס לחלום על גיטרה מנגן שירים נותן להם לזרום פשוט לאור היום רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר בלי לשאול אם מותר עושה מה שמתחשק כי פשוט אין מחר, אני הקטר. פזמון: יש עוד ימים שלא הספקתי לראות ואלף דברים שלא אוכל לעשות אל תנסה למצוא הגיון בטח שלא ביגון. זורק איזה שטות-פתאום בצחוק מתגלגל עוד רגע נופל בכלל לא הרגשנו את הזמן שנוזל,לך תתרגל אבל זה כלל לא חשוב ואין שום ענין כי אתה כבר לא כאן. פזמון: יושב על ענן לבן מביט ככה סתם רואה את כולם ברגע אחד קטן השחיר העולם כבר כלום לא מושלם עכשיו מחפשים רק לפתוח אורות להפסיק את הדמעות ורק עוד דבר אחד שרציתי לפדות, תמסור ד"ש לקורט פזמון: אהבנו אותך, אוהבים ותמיד נאהב - יואב. ***עמית***
כל כך הרבה כח זה נותן כשיודעים שיש אנשים שמבינים מה בדיוק אתה מרגיש ויודעים לומר את המילים המתאימות המון תודה ומצרפת שיר שנכתב ע"י חבר טוב של יואבי שגם ניגנו ביחד בלהקה תודה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.