לוקחים קצת ללב משהו, בבוקר ניזכרים בו, במקרה עוד משהו אח"כ מפריע ואז נוצרת התחושה שמלווה לאורך כל היום. בסוף יש משהו שאמור לשמח אבל בקושי שמחים בו, אני יוצאת לאירוע ומשתדלת לשכוח מהכל ולחשוב רק על הדבר המשמח הזה, וכשאני חוזרת מתברר שגם ממה לשמוח אין... עזוב, אני והתחושות שלי..
בטח שזה קורה לי..אני עדין בתוך מצב כזה,אך אני משתדל לא להראות אותו..לפחות לא בפורום..חח..ותצאי מזה ב``ה....אני אתפלל עליך..ועלי חח.אבל בתנאי שגם את מתפללת עלי?!
זה סוג של תחושה שמסייעת כשמישהו מבין, למרות שבמקרה הזה אני מקווה שאנשים לא יבינו ויחוו רק תחושות טובות בעז"ה. אני דווקא לא מסתירה, אבל לא יוצא לי להרגיש ככה כמעט. בעז"ה מחר בשחרית אני אזכיר אותך, מקובל?