גילתנאס קוץ אש
New member
היי, מ'מצב?
בטח כבר ראיתם מספיק הודעות של משתמשים חדשים שמכריזים על עצמם בקול גדול, אז אני לא אשעמם אתכם. מפעם לפעם אני כותב סיפור, לרוב פנטזיה, וגם פירסמתי פה אחד, לפני כמה חודשים, אם מישהו זוכר, אבל לא נשארתי בפורום. אני מקווה שעכשיו זה ישתנה. הנה סיפור שכתבתי לפני כמה שבועות, אני מקווה שתאהבו אותו: נשיפת הסוס העלתה אד באוויר הקפוא. "אתה בא?" שאל ג'וני, מגרד בפדחתו. אבל הסוס רק רקע ברגליו, כאילו מפחד מדבר מה, בעוד הרוח סביבם מתגברת. למרות יכולתו המפורסמת להבין את רחשי ליבם של סוסים, יכולת שגרמה לו להיבחר לסייר בצבאו של הלורד, כל מה שהצליח ג'וני לשמוע מן הסוס כעת היו רק מלמולים חסרי כל פשר. הנער הקטון, רק בן 15, כבר השתתף בקרבות רבים, אך מעולם לא נמנה עם צבא שרוחו שפופה כמו צבאו הנוכחי. ויש לכך סיבה טובה, הוא ידע, מסובב את ראשו אל עבר השריפות הנוראות שהשתוללו באופק, תוך שהוא מחזיק את כובע הבוקרים החבוט שלו כדי שלא יעוף עם הרוח המתחזקת במהרה. במערב השמש כבר החלה במסלול ירידתה, והוא תהה האם כדאי לו להמשיך בסיורו עוד 1-2 ק"מ, או שמא כדאי לו להפנות פעמיו אל עבר מחנו המרוחק. הוא היה בטוח שעד שיחזור כבר יחשיך לגמרי, ולכן החל להפנות את סוסו אחורה, אך הסוס לא הגיב. נראה היה שהוא קפא במקומו. קול זמזום מרוחק החל נשמע, ומילא את ג'וני בפחד. לפתע זה הכה בו, והוא תהה איך לא נזכר בכך קודם. הרוח הסוערת, קול הזמזום, לכך יכול להיות רק הסבר אחד- שרי המכשפים של האויב המזמנים אלמנט אוויר. לא כוח יוצא דופן ולא גבורה מהוללת הביאו לצבאו של הברון דנדלדורף האיום את התקדמותו המהירה והאכזרית, כי אם כישוף רב עוצמה עד למאוד, חזק כמו שרק דברים מעטים חזקים, ושכאשר משוחרר עליו הרסן יכול להביא לתוצאות הרסניות. ג'וני החל לברוח, חושיו מורים לו לעשות זאת בעוד מוחו עסוק במציאת הדרך הטובה ביותר לטפל באיום. בריחה, הוא ידע, משמעה מוות, שכן אין צבאו מסוגל לעמוד מול אלמנט אוויר. ככל שהרהר וחשב על הדבר, הבין כי ישנו רק פתרון אחד, אף כי הלה כמעט ושיתק את קרביו. כשהוא מגייס את כל כוח רצונו, ובעודו נלחם בסוסו על כל צעד וצעד, ג'וני החל לפנות אל מרכז הסערה, אשר עכשיו געשה סביבו. תוכניתו הייתה בעלת סיכוי קלוש לכל היותר, אך היו אלה סיכויי ההישרדות הטובים ביותר של הצבא. צבאו של דנדלדורף חנה במרחק של 3 ק"מ לערך, על גדתו הקרובה של נהר שאת שמו לא ידע ג'וני. המחנה היה שמור בקפידה, וערפל שחור בקע ממנו לכל רחבי הסביבה, עוד אמצעי הגנה קסום. המאמץ הנפשי כבר הפך מזמן לכאב פיזי, מה גם שהיה חייב לשמור על הסוס שקט וחבוי. ג'וני וסוסו התקרבו למחנה מכיוון הנהר, משום ששם הייתה השמירה המצומצמת ביותר. זה עכשיו או לעולם לא, חשב ג'וני בעודו מכין את עצמו למעשה, מתדרך את סוסו, מרגיע אותו, ומודה לאל על שכשרונו הופך את התוכנית לאפשרית, גם אם בעלת סיכויי מימוש אפסיים. הוא לקח נשימה עמוקה, הכניס שתי אצבעות אל בין שפתיו, ופלט את האוויר בשריקה רמה. ג'וני הרגיש את סוסו קופץ, אך עשה מאמצים רבים לשלוט בו ולבסוף הצליח. הצלחה פחותה במשימה זו נחלו שומרי המחנה הרכובים על סוסי הקרב שלהם. שריקתו של ג'וני שילחה בהם גל חזק של פחד, ויחד עם עצבנותם הקודמת בגלל הקירבה לקסם השחור, החלו הסוסים להתפרע. השתררה אנדרלמוסיה בקו הראשון של המחנה, ואז היה הרגע לפעול. ג'וני מיקד את מבטו במרכז המחנה, היכן שטקס הזימון התרחש, והדהיר את סוסו בכל המהירות לעבר המקום, בתקווה שסוסו לא יכזיב אותו, ושהשומרים לא יצליחו לשלוט על סוסיהם. הוא התקרב. מאתיים מטרים. מאה מטרים. חמישים מטרים. לבסוף עבר סוסו בזינוק אדיר את השומרים, והמשיך במהירות מסחררת אל עבר בטנו הרכה של המחנה. אך בינתיים כבר החלו הסוסים לחזור לעשתונותיהם, והחיילים המקצועיים, כאשר ראו איום מוחשי מגיח מן הצללים, החלו בנסיונות "לטפל" בו. ג'וני כבר הרגיש את האדמה רועדת כאשר עשרות לוחמים דהרו בעקבותיו, ושיערותיו סמרו בגלל המספר הרב של החיצים ששרקו ליד ראשו. אך לא סכנה זו, ולא הערפל שולח הפחד שבקע ממקום הכישוף הפריעו לג'וני, לא עוד. הוא כבר השלים עם מותו, וכעת התרכז רק במשימתו, עיניו הנחושות מופנות אל עין הסערה. שם הם עמדו, שבעה קוסמים, כל אחד מהם לובש גלימה באחד מצבעי הספקטרום, לא שמים לב למתרחש סביבם, מרוכזים בכישוף, משום שההפרעה הקטנה ביותר משמעה מוות. וזה בדיוק מה שניסה להוות ג'וני, הפרעה קטנה ביותר. כמו דברים רבים בחיים, התרחשות זו הייתה מקרית בהחלט. כמו שהיה ברור שיקרה, ולמען האמת היה זה נס שהדבר לא קרה כבר וחיסל את תוכניותיו של ג'וני, פגע אחד מהחיצים בנער, בעוד הוא מתקרב לקוסם הירוק. הצלחתו הייתה כל כך מדהימה, משום שאם היה החץ פוגע בו רק צעד אחד קודם, היה נכשל. ג'וני הרגיש את פגיעת החץ, אך כבר לא היה לו אכפת. גופתו נפלה מן הסוס, וממש כמו בסרטים, ידיו היו שלוחות קדימה. בעוד הוא נפל, כף ידו פגעה בזרועו המתנועעת כל הזמן של הקוסם. הזרועה הוסטה מעט, והאיזון המושלם הדרוש להצלחת הזימון הופר. כוחות הקסם האדירים שהוחזקו במרכז הכישוף שוחררו מריסנם, וההרס היה גדול. המחנה נהרס כמעט לגמרי, וגופתו של ג'וני פורקה לחלקיקים. הבזק אור גדול נראה עד לבסיס של צבא הלורד. צופים נשלחו מיד למקום, מופרעים באמצע ארוחתם או באמצע שנתם. עד זריחת החמה קיבל הלורד ידיעות על המכה הקשה שניחתה על אויביו. בו ברגע הוציא פקודה לארגן את הצבא ליציאה מיידית במלוא המהירות. עד רדת הלילה כבר הובס צבאו הבלתי מנוצח של דנדלדורף. קוסמיו האפלים נשחטו, והברון עצמו הובל בבושת פנים לאסיפת האצילים, אותו המקום שרק לפני שבוע הזכרת שם הברון בו העבירה גלי חיל ורעד רבים, במיוחד מצד אותם האצילים שכבר ספגו מנחת זרועו ונמלטו ממוות קשה בייסורים רק בעור שיניהם. בהצבעה מהירה התקבלה ההחלטה להוציא להורג את הברון, ובאמצע יום המחר כבר התנוססה גופתו חסרת החיים בכיכר העיר. בעקבות נצחונו הועלה הלורד לדרגת דוכס, ולימים נעשה לראש איחוד האצילים, שהוקם על מנת למנוע התפתחותם של איומים דוגמת הברון דנדלדורף. הוא אפילו לא הכיר את ג'וני בשמו, ואם היו מראים לו את דיוקנו של הנער, לא סביר שהיה יודע ששירת בצבאו. את היעלמו של ג'וני גילו רק כמה ימים לאחר הקרב, בעת שהיו בדרכם אל עיר הבירה, במפקד שערך מפקד יחידת הסיירים. איש לא יכל לספר בדיוק כיצד נספה, אך אין זה משנה, לא כן? עוד חיים צעירים שנגדעו באיבם במלחמה, שום סיפור יוצא דופן. כנראה נפגע באחד מסיוריו, נפל מסוסו ושבר את מפרקתו או משהו בסגנון. אילו רק היו יודעים, היה הופך לגיבור, אולי אפילו היו קוראים ליום הזה על שמו. אבל זהו טבעם של הגיבורים האמיתיים, החיילים הפשוטים שעשו את מה שהיו צריכים לעשות, בלי לקבל על כך הכרה. חודשים לאחר מכן, שיירה עברה במורד הנהר שלגדותיו התרחש הקרב, מרחק קילומטרים רבים מהמקום. נער, בן גילו של ג'וני בערך, התקרב למורד מתוך סקרנות. הצטברה שם זוהמת דרכים רבה, והוא שם לב בתהייה לכובע בוקרים שנח על ערימות הרפש. "קולין, תפסיק להתעכב ובוא כבר! יש לנו לוח זמנים לעמוד בו!" צעק איש מגודל שהתקרב לגיל העמידה. "כן, אני כבר בא" אמר הנער, ופנה בחזרה אל הדרך, שוכח מהכובע. השיירה עברה, וכובע בוקרים חבוט נותר נטוש במורד הנהר. נו, מה אתם אומרים?
בטח כבר ראיתם מספיק הודעות של משתמשים חדשים שמכריזים על עצמם בקול גדול, אז אני לא אשעמם אתכם. מפעם לפעם אני כותב סיפור, לרוב פנטזיה, וגם פירסמתי פה אחד, לפני כמה חודשים, אם מישהו זוכר, אבל לא נשארתי בפורום. אני מקווה שעכשיו זה ישתנה. הנה סיפור שכתבתי לפני כמה שבועות, אני מקווה שתאהבו אותו: נשיפת הסוס העלתה אד באוויר הקפוא. "אתה בא?" שאל ג'וני, מגרד בפדחתו. אבל הסוס רק רקע ברגליו, כאילו מפחד מדבר מה, בעוד הרוח סביבם מתגברת. למרות יכולתו המפורסמת להבין את רחשי ליבם של סוסים, יכולת שגרמה לו להיבחר לסייר בצבאו של הלורד, כל מה שהצליח ג'וני לשמוע מן הסוס כעת היו רק מלמולים חסרי כל פשר. הנער הקטון, רק בן 15, כבר השתתף בקרבות רבים, אך מעולם לא נמנה עם צבא שרוחו שפופה כמו צבאו הנוכחי. ויש לכך סיבה טובה, הוא ידע, מסובב את ראשו אל עבר השריפות הנוראות שהשתוללו באופק, תוך שהוא מחזיק את כובע הבוקרים החבוט שלו כדי שלא יעוף עם הרוח המתחזקת במהרה. במערב השמש כבר החלה במסלול ירידתה, והוא תהה האם כדאי לו להמשיך בסיורו עוד 1-2 ק"מ, או שמא כדאי לו להפנות פעמיו אל עבר מחנו המרוחק. הוא היה בטוח שעד שיחזור כבר יחשיך לגמרי, ולכן החל להפנות את סוסו אחורה, אך הסוס לא הגיב. נראה היה שהוא קפא במקומו. קול זמזום מרוחק החל נשמע, ומילא את ג'וני בפחד. לפתע זה הכה בו, והוא תהה איך לא נזכר בכך קודם. הרוח הסוערת, קול הזמזום, לכך יכול להיות רק הסבר אחד- שרי המכשפים של האויב המזמנים אלמנט אוויר. לא כוח יוצא דופן ולא גבורה מהוללת הביאו לצבאו של הברון דנדלדורף האיום את התקדמותו המהירה והאכזרית, כי אם כישוף רב עוצמה עד למאוד, חזק כמו שרק דברים מעטים חזקים, ושכאשר משוחרר עליו הרסן יכול להביא לתוצאות הרסניות. ג'וני החל לברוח, חושיו מורים לו לעשות זאת בעוד מוחו עסוק במציאת הדרך הטובה ביותר לטפל באיום. בריחה, הוא ידע, משמעה מוות, שכן אין צבאו מסוגל לעמוד מול אלמנט אוויר. ככל שהרהר וחשב על הדבר, הבין כי ישנו רק פתרון אחד, אף כי הלה כמעט ושיתק את קרביו. כשהוא מגייס את כל כוח רצונו, ובעודו נלחם בסוסו על כל צעד וצעד, ג'וני החל לפנות אל מרכז הסערה, אשר עכשיו געשה סביבו. תוכניתו הייתה בעלת סיכוי קלוש לכל היותר, אך היו אלה סיכויי ההישרדות הטובים ביותר של הצבא. צבאו של דנדלדורף חנה במרחק של 3 ק"מ לערך, על גדתו הקרובה של נהר שאת שמו לא ידע ג'וני. המחנה היה שמור בקפידה, וערפל שחור בקע ממנו לכל רחבי הסביבה, עוד אמצעי הגנה קסום. המאמץ הנפשי כבר הפך מזמן לכאב פיזי, מה גם שהיה חייב לשמור על הסוס שקט וחבוי. ג'וני וסוסו התקרבו למחנה מכיוון הנהר, משום ששם הייתה השמירה המצומצמת ביותר. זה עכשיו או לעולם לא, חשב ג'וני בעודו מכין את עצמו למעשה, מתדרך את סוסו, מרגיע אותו, ומודה לאל על שכשרונו הופך את התוכנית לאפשרית, גם אם בעלת סיכויי מימוש אפסיים. הוא לקח נשימה עמוקה, הכניס שתי אצבעות אל בין שפתיו, ופלט את האוויר בשריקה רמה. ג'וני הרגיש את סוסו קופץ, אך עשה מאמצים רבים לשלוט בו ולבסוף הצליח. הצלחה פחותה במשימה זו נחלו שומרי המחנה הרכובים על סוסי הקרב שלהם. שריקתו של ג'וני שילחה בהם גל חזק של פחד, ויחד עם עצבנותם הקודמת בגלל הקירבה לקסם השחור, החלו הסוסים להתפרע. השתררה אנדרלמוסיה בקו הראשון של המחנה, ואז היה הרגע לפעול. ג'וני מיקד את מבטו במרכז המחנה, היכן שטקס הזימון התרחש, והדהיר את סוסו בכל המהירות לעבר המקום, בתקווה שסוסו לא יכזיב אותו, ושהשומרים לא יצליחו לשלוט על סוסיהם. הוא התקרב. מאתיים מטרים. מאה מטרים. חמישים מטרים. לבסוף עבר סוסו בזינוק אדיר את השומרים, והמשיך במהירות מסחררת אל עבר בטנו הרכה של המחנה. אך בינתיים כבר החלו הסוסים לחזור לעשתונותיהם, והחיילים המקצועיים, כאשר ראו איום מוחשי מגיח מן הצללים, החלו בנסיונות "לטפל" בו. ג'וני כבר הרגיש את האדמה רועדת כאשר עשרות לוחמים דהרו בעקבותיו, ושיערותיו סמרו בגלל המספר הרב של החיצים ששרקו ליד ראשו. אך לא סכנה זו, ולא הערפל שולח הפחד שבקע ממקום הכישוף הפריעו לג'וני, לא עוד. הוא כבר השלים עם מותו, וכעת התרכז רק במשימתו, עיניו הנחושות מופנות אל עין הסערה. שם הם עמדו, שבעה קוסמים, כל אחד מהם לובש גלימה באחד מצבעי הספקטרום, לא שמים לב למתרחש סביבם, מרוכזים בכישוף, משום שההפרעה הקטנה ביותר משמעה מוות. וזה בדיוק מה שניסה להוות ג'וני, הפרעה קטנה ביותר. כמו דברים רבים בחיים, התרחשות זו הייתה מקרית בהחלט. כמו שהיה ברור שיקרה, ולמען האמת היה זה נס שהדבר לא קרה כבר וחיסל את תוכניותיו של ג'וני, פגע אחד מהחיצים בנער, בעוד הוא מתקרב לקוסם הירוק. הצלחתו הייתה כל כך מדהימה, משום שאם היה החץ פוגע בו רק צעד אחד קודם, היה נכשל. ג'וני הרגיש את פגיעת החץ, אך כבר לא היה לו אכפת. גופתו נפלה מן הסוס, וממש כמו בסרטים, ידיו היו שלוחות קדימה. בעוד הוא נפל, כף ידו פגעה בזרועו המתנועעת כל הזמן של הקוסם. הזרועה הוסטה מעט, והאיזון המושלם הדרוש להצלחת הזימון הופר. כוחות הקסם האדירים שהוחזקו במרכז הכישוף שוחררו מריסנם, וההרס היה גדול. המחנה נהרס כמעט לגמרי, וגופתו של ג'וני פורקה לחלקיקים. הבזק אור גדול נראה עד לבסיס של צבא הלורד. צופים נשלחו מיד למקום, מופרעים באמצע ארוחתם או באמצע שנתם. עד זריחת החמה קיבל הלורד ידיעות על המכה הקשה שניחתה על אויביו. בו ברגע הוציא פקודה לארגן את הצבא ליציאה מיידית במלוא המהירות. עד רדת הלילה כבר הובס צבאו הבלתי מנוצח של דנדלדורף. קוסמיו האפלים נשחטו, והברון עצמו הובל בבושת פנים לאסיפת האצילים, אותו המקום שרק לפני שבוע הזכרת שם הברון בו העבירה גלי חיל ורעד רבים, במיוחד מצד אותם האצילים שכבר ספגו מנחת זרועו ונמלטו ממוות קשה בייסורים רק בעור שיניהם. בהצבעה מהירה התקבלה ההחלטה להוציא להורג את הברון, ובאמצע יום המחר כבר התנוססה גופתו חסרת החיים בכיכר העיר. בעקבות נצחונו הועלה הלורד לדרגת דוכס, ולימים נעשה לראש איחוד האצילים, שהוקם על מנת למנוע התפתחותם של איומים דוגמת הברון דנדלדורף. הוא אפילו לא הכיר את ג'וני בשמו, ואם היו מראים לו את דיוקנו של הנער, לא סביר שהיה יודע ששירת בצבאו. את היעלמו של ג'וני גילו רק כמה ימים לאחר הקרב, בעת שהיו בדרכם אל עיר הבירה, במפקד שערך מפקד יחידת הסיירים. איש לא יכל לספר בדיוק כיצד נספה, אך אין זה משנה, לא כן? עוד חיים צעירים שנגדעו באיבם במלחמה, שום סיפור יוצא דופן. כנראה נפגע באחד מסיוריו, נפל מסוסו ושבר את מפרקתו או משהו בסגנון. אילו רק היו יודעים, היה הופך לגיבור, אולי אפילו היו קוראים ליום הזה על שמו. אבל זהו טבעם של הגיבורים האמיתיים, החיילים הפשוטים שעשו את מה שהיו צריכים לעשות, בלי לקבל על כך הכרה. חודשים לאחר מכן, שיירה עברה במורד הנהר שלגדותיו התרחש הקרב, מרחק קילומטרים רבים מהמקום. נער, בן גילו של ג'וני בערך, התקרב למורד מתוך סקרנות. הצטברה שם זוהמת דרכים רבה, והוא שם לב בתהייה לכובע בוקרים שנח על ערימות הרפש. "קולין, תפסיק להתעכב ובוא כבר! יש לנו לוח זמנים לעמוד בו!" צעק איש מגודל שהתקרב לגיל העמידה. "כן, אני כבר בא" אמר הנער, ופנה בחזרה אל הדרך, שוכח מהכובע. השיירה עברה, וכובע בוקרים חבוט נותר נטוש במורד הנהר. נו, מה אתם אומרים?
