היי סהר ... שאלה

[ילדה עם כאב]

היי סהר ... שאלה

טכנית יש לי עוד זמן עד לגיוס ( אני עולה לי"א ואני רק בת 16 ) אבל יש משהו שמטריד אותי כבר מעכשיו ( והרבה זמן ... ) יש לי חרדה חברתית קשה - מאז שהייתי ילדה קטנה נתנו לי בגלל זה גם פטור מספורט אני מתביישת לעשות דברים שנשמעים ממש דביליים נגיד לומר תשובה לשאלה בכיתה, או להיכנס לכיתה באיחור ( מחשש שיסתכלו עליי ) וכו בגלל זה אני ממש ממש מפחדת מהרעיון להתגייס לצבא ... חוץ מזה יש לי עוד כמה בעיות שכנראה ישפיעו כמו העובדה שברגע שאני במקום חדש כלשהו עם אנשים חדשים אני נהיית היסטרית, אני מתבודדת, לפעמים נכנסת לדיכאון ולא אוכלת בכלל ( כל זה כבר קרה לי פעם אחת כשהלכתי לפנימייה. אלו היו אמורים להיות 3 ימי ניסיון להשתלבות, לאחר יום וחצי של אי אכילה, כאבי ראש בכי ללא הפסקה ודיכאונות חזרתי הבייתה ) איך זה ישפיע עליי בבדיקות של הצבא? ועוד יותר - איך זה ישפיע על העתיד ? מבחינת עבודה אני לא ממש מפחדת, כי אני גם ככה הולכת ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ( כך שאוכל ללמוד בבית ) ואחר כך אני רוצה להיות פסיכולוגית ( שוב - עבודה שלא מצריכה מגע עם הרבה אנשים בבת אחת ) אני גם מפחדת מהמשפחה שלי הם לא יודעים שאני היסטרית מהמחשבה על התגייסות ואצלנו "כל אחד הולך לצבא !" ( ציטוט של אמא שלי ) כפי שהבנתי עוד מעט יתחיל הקטע של הצו ראשון וכו איך אסביר הכל למשפחה שלי ? ( במיוחד כשהם לא יודעים על שום דבר - גם לא בהקשר של הצבא ... )

 

[ש-ב-י]

היי ילדה...

אמממממ... כואב לי לשמוע ממך שאת במצב הזה, ואין לי הרבה מה להגיד לך לגבי זה חוץ מזה שגם אני רוצה להיות פסיכולוג, ופסיכולוגים נראה לי מתקשרים עם הרבה אנשים כל-יום (לא יודע כרגע איך זה הולך, זה מוקדם לי מידי), אבל פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה כמו שלך, לכן אין לי כ"כ מה להציע לך!!! אבל... אני יכול לנסות ולהציע לך אולי כשיגיע לך הצו הראשון תלכי ללשכת הגיוס, ותבקשי לדבר עם קב"ן, ותסבירי לו את הבעיה הזאת שלך, ו... או שתבקשי ממנו הקלות בצבא ותשרתי ביחידה קרובה לבית ותצאי כל-יום הביתה, או שפשוט מאוד תצהירי שאת דתייה או משהו ותעשי שירות לאומי שזה כמו עבודה, כל-יום את חוזרת הביתה, ואפילו את לא צריכה בשביל זה לעבור מבחנים, בדיקות, ואפילו את לא חייבת ללכת עם מדים (לפי מה שהבנתי)!!! לגבי הציטוט של אמא שלך "כל אחד הולך לצבא !" כרגע תשאירי את זה בינך לבין עצמך, בשלב הזה אל תשתפי אותם במה שמתרחש, במה שעובר עלייך, במה שמציק לך (בנוגע לנושא הזה), ותנסי לעבוד על כל התהליך הזה, וברגע שתהייה לך תשובה ודאית וסופית לגבי שירותך הצבאי - יהיה זה הרגע המתאים לתפוס את האומץ ולספר למשפחה/לאמא שלך... עם כל הכבוד למוטיבציה שיש לה שהבנים שלה ישרתו בצבא, בתור אמא לבת שלה היא תהייה חייבת להבין אותך ולהתחשב בך אם תסבירי לה את העניין הזה, כי הורים בד"כ (יותר אמהות) נוהגות בדרך של מה שטוב לבנים שלה, טוב גם לה, ואם טוב לך בלא לעשות צבא כמו שהיא מבקשת (מצוטטת), היא חייבת להשלים עם זה!!! על כל מקרה, שיהיה לך המון המון בהצלחה, ואשמח לשמוע על שינויים רק לטובה!!! יום כתום!!! שבי השבלול!

 

[dominik]

בקשר לשירות לאומי-

זה לא מדוייק שחוזרים הביתה כל יום, רוב בנות השירות חוזרות הביתה פעם בשבוע, אלא אם כן תמצאי משהו בקרבת מקום מגורייך. בכל מקרה, נראה לי שהאופציה שמתאימה לך זה באמת שירות לאומי. את לא חייבת להצהיר, אפשר לעשות ש"ל דרך אגודות חילוניות כמו "שולמית". היתרון הגדול בשירות לאומי הוא שאת אמנם עובדת עם אנשים (תיכונים/קופות חולים/לשכות רווחה) אבל יש הרבה פחות לחץ חברתי, פחות תחרותיות וגם אם לא תהפכי לבת השירות המצטיינת לשנת תשס"ד תוכלי לעשות המון טוב לאנשים, וזה אולי יעזור לך להתגבר על אנטי-חברותיות. אני אולי לא ממש דוגמא טיפוסית, כי אני בחרתי לשרת בתיכון חילוני, שזה כנראה משהו שדורש כישורים חברתיים (או שלפחות אני הצלחתי להוכיח את זה השנה בדרך השלילה), אבל אני יכולה להגיד לך שזה תרם לי המון לביטחון העצמי. במבט אחורה נראה לי שאני הרבה יותר קרובה לכיתות שלימדתי השנה מאשר לכיתה שאני למדתי בה 6 שנים בתיכון. בכל מקרה, כמו שאמרתי, את לא חייבת ללכת על מכלאות של ערסים, שירות לאומי במשרד רווחה זאת אוירה הרבה יותר רגועה עם המון פידבק וסיפוק. את גם יכולה לבקש לעשות רק עבודה משרדית, ואז בכלל סתלבט (אם לא תמותי משעמום במשך החודש הראשון). במה שתעשי- בהצלחה, ותזכרי שאת לא לבד. המוווון אנשים הם כמוך, חלק מהם אפילו הפכו את זה לסמל המסחרי שלהם.

 

[סהר-תמיכה]

ילדה יקרה...

אנחנו מבינים את החשש, את המחשבות והדאגות... יודעים ומכירים את הקשיים שתיארת..ומבינים את השאלות לגבי הצבא. את מתארת מצב של חרדה חברתית קשה שהמשפחה לא יודעת עליו בכלל וזה מקשה מאד- לתת להם הסברים, על החששות שלך ועל המחשבות שלך לגבי היכולת שלך להתגייס. נאמר לך כמה דברים, יקרה. ראשית, כפי שציין שבי, את יכולה כבר בצו ראשון לבקש להתייעץ עם רופא או קבן ולהעלות בפניו את הבעיה ולהתייעץ איתו לגבי האפשרויות שעומדות בפנייך- יתכן ויוכלו לתת לך הקלות מסוימות או להתחשב במצבך. שנית, חרדה חברתית זו בעיה שניתן לטפל בה. יש לך עוד זמן עד הגיוס- אולי עד אז כדאי לחשוב על אפשרויות להתמודדות עם הבעיה? אם תרצי, בואי נשוחח על כך. לגבי שאלתך- על עבודה. ישנם מקומות עבודה ששואלים לגבי שירות צבאי ורוצים לדעת פרופיל. יש גם מקומות של השכלה גבוהה שמבררים את הנקודה. אבל זה רק חלק וזה לא אומר שלא תוכלי למצוא עבודה או ללמוד. את רק צריכה להיות מודעת לכך שזו אפשרות שקיימת. אבל העבודה, העתיד, עוד רחוק. אם תרצי, בואי ננסה לחשוב יחד איך מתמודדים עם ההווה איך מדברים עם המשפחה ומקבלים מהם את התמיכה.. ואיך עוברים את השלב הנוכחי. אם תרצי, ילדה יקרה, בואי אלינו לשיחה. נחשוב על כל זה יחד. אנחנו כאן, איתך. ((((((ילדה))))))

 

[lonely1983]

הייתי רוצה להגיב

גם לי היתה, או בעצם עדיין היא קיימת, חרדה חברתית. גם אני הייתי פוחד לפתוח את הפה אם זה בכיתה, או זה באירועים חברתיים, אם זה אפילו עם המשפחה. הייתי פוחד לפעמים להיכנס לחנויות ולדבר עם מוכרים, הייתי מתכנן איך אני עולה לאוטובוס ומתיישב במהירות האפשרית כדי להימנע ממבוכה. ואני רוצה להגיד לך דבר אחד בקשר לעניין הזה. דווקא ברגע שהתגייסתי לצבא, ואני רק כשנה בצבא, כל זה התהפך. אומנם לא לחלוטין ואני עדיין מגלה סימנים של החרדה הזו, אבל התחלתי להבין יותר איך העולם שלנו עובד. הצבא מבגר בצורה שלא תיאמן, לפחות מבחינתי. את מתחילה להבין שאת לא צריכה להרגיש מבוכה מכל דבר, אפילו אם הוא נראה לך הדבר הכי מביך שקיים, וגם אם את מרגישה שאת רוצה לקבור את עצמך עמוק באדמה באותו רגע. את צריכה לקחת שניה ולחשוב - מה את היית חושבת אם היית עומדת מנגד ורואה את עצמך? לפתע את שמה לב שבסה"כ היית מביטה, וממשיכה הלאה, מבלי לייחס חשיבות, וכך רוב האנשים שרואים אותך עושים. ככה לאט לאט אפשר להתחיל להתרגל למצבים שנראו מביכים, להתרגל למצבים שנראו לך שאינך יכולה להתמודד איתם. הגעתי למצב שבו אני מרגיש הרבה יותר ביטחון עצמי כשאני מגיע הביתה, אני כבר לא מתרגש מאף אחד ומשום דבר, אני לוקח כל דבר בפרופורציות. היו לי כמה וכמה התחלות חדשות בשירות הצבאי, אם זה תחילת טירונות/קורס, הגעה לבסיס, ובכל שלב נראה שאני לא מסוגל להתמודד עם המצב/המסגרת החדשה שנקלעתי אליה. אבל עם הזמן, מתרגלים, ולומדים להפיק את המיטב. בכל מסגרת יהיו אנשים שלא תסבלי ולצידם אנשים שיתמכו בך. גם אני כל הזמן חושב על העתיד שלי, על לימודים, עבודה, משפחה, וזה נראה גדול עליי, אבל אני יודע שבסוף הכל יסתדר. בנוגע לצבא, אני בהחלט מציע לך להעלות את העניין בפני קב"ן, אשר אולי ימליץ לאפשר לך לשרת בתפקיד ובבסיס שבו תוכלי להתרגל לאט לאט לסטטוס החדש שלך. כי יש שדוגלים ב"לזרוק למים העמוקים" אבל אני יודע שבמקרה הזה זה רק יכול להזיק. מקווה שעזרתי במשהו.