תודה ../images/Emo39.gif - שימו לב, ארוך.... ../images/Emo9.gif
אני אכתוב משהו קטן
לדוגמא מחיי בינתיים עד שאסיים לכתוב את המאמר ששפי הציע שאכתוב.( יש לי פשוט המון המון דוגמאות) לפני 10 שנים, סיימתי ללמוד באוניברסיטה פסיכולוגיה וכלכלה. ( פסיכולוגיה היה בשבילי וכלכלה בשביל ההורים שנורא לחצו) האינטואיציה אמרה לי שזה לא זה, ו"מצאתי" את עצמי יום אחרי המבחן האחרון מתחילה קורס הסבה להנדסת תוכנה. יש לציין באותה חצי שנה של לימודים הרגשתי בחיים יותר מכל 3 השנים שבהם למדתי באוניברסיטה. ממש הרגשתי שהנה מצאתי את מה שאני אוהבת ומעניין אותי ובהתאם גם הצטיינתי בכך. אחרי שסיימתי את ההסבה התחלתי לחפש עבודה. היו לי מספר מועט של תנאים - עבודה בפיתוח, עם שכר "נורמלי" בהתאם לשוק. ( רק אציין שגרתי אז אצל ההורים בבאר שבע ). במשך חצי שנה חיפשתי עבודה, כל ההתלהבות שהייתה פרחה מהחלון ואני פשוט שקעתי ושקעתי, עם כל מכתב של "קיבלנו את קורות החיים שלך אבל לא מצאנו משרה מתאימה ...." שקעתי יותר ויותר. וזה לא שלא ניסיתי, שלחתי יותר מ 20 קורות חיים כל יום, הגעתי לכל ראיון שזימנו אותי גם אם היה בצפון ( לא היה אכפת לי לעבור דירה) אבל כלום לא יצא מזה. כשאני שוקעת אני ישר רצה לספרים, אני אוהבת לקרוא ומבחינתי זו קצת בריחה לעולם אחר, טוב יותר ממה שחוויתי. וככה הייתה שיגרת יומי - לקום בבוקר, לאכול, לעשות את עבודות הבית, ואז לבלות את כל שאר היום במיטה בקריאת ספרים. כמובן שהסביבה "תמכה - לא תמכה" בי, ההורים שלי באותה נשימה שאמרו, אל תתיאשי את עוד תמצאי... גם הזכירו בדרך אגב שהבת של השכנים בדיוק התקבלה לאיזו חברה בלה בלה בלה... היו לנו המון ויכוחים כי הם לחצו שאלך לעבוד בבנק ( שם עבדתי בתור סטודנטית) כמו שעושים אחרים.. ואני לא רציתי להתפשר ולעבוד במשהו שסלדתי ממנו. גם פחדתי שאלך לעבוד במשהו אחר ולא אצבור נסיון במה שרציתי וככה בעצם אשקע לתוך איזושהי שיגרה של התפשרות... אני חייבת להבהיר שאני לא בן אדם מפונק, ובזמן שלמדתי עבדתי ב 3 עבודות כדי לממן לעצמי את הלימודים ונעזרתי בהורים רק ממש כשהיה צריך, ומבחינתי לקחת כסף מההורים זו תחושת הגיהנום הכי חמורה שיכולה להיות ככה שבנוסף להרגשה הזיפתית שאין לי עבודה הרגשתי עוד יותר זיפת שאני חיה עדיין על חשבון ההורים ונזקקת לעזרתם. באיזשהו שלב (זה אמנם לא קרה בוקר אחד, אבל תמיד יש הרגשה של "בוקר אחד החלטתי..." ) החלטתי לקחת את עצמי בידיים, להפסיק לחשוב שעבודת חיי תגיע בכלל כשאני במצב כזה ולעשות שינוי. אצלי שינוי בחשיבה חייב לבוא לידי ביטוי חיצוני, ולכן הלכתי למספרה, שיניתי תספורת, מהחסכונות שצברתי איכשהו, קניתי לי בגדים חדשים ואיפור חדש.. ( לטובת ההרגשה
) וקבעתי שזהו, עכשיו אני מתחילה דרך חדשה. כל פקס ששלחתי לכל עבודה שרציתי דמיינתי איך הם מתקשרים אלי ומזמנים אותי לראיון, דמיינתי איך בעקבות הראיון הם ממש מתלהבים ממני ומציעים לי משרה , דמיינתי איך אני ממש מגיעה למצב ההפוך של התלבטות איפה לעבוד כי יש לי מבחר של מקומות שמחזרים אחרי, קבעתי לי בראש משכורת מינימום שאני מוכנה לעבוד תמורתה, ומעבר להדמיית העבודה האידיאלית גם דמיינתי את האוירה בעבודה וקבעתי לעצמי שאני לא רוצה להשאר בב"ש אלא לעבור לת"א ולכן דמיינתי שהעבודות יהיו בת"א. ( להזכירכם שלחתי קורות חיים למקומות עבודה בכל הארץ) זה לקח קצת זמן, ולמרות שחיצונית העולם לא השתנה מייד, אני המשכתי לדמיין את ההרגשה שלי כשאני בעבודה שאני רוצה עם המשכורת שאני רוצה ועם האוירה שאני רוצה. מרוב שדמיינתי חזק הגעתי לשלב שפשוט ידעתי שזה קורה. אני לא ממש יכולה לתאר במילים את ההרגשה הזאת, אבל זו ממש תחושת ודאות שזה כאן, רק העיניים עדיין לא רואות את זה.. מיותר לציין שזה אכן קרה, בדיוק כמו שדמיינתי, קיבלתי יותר זימונים לראיונות עבודה, 99% באיזור המרכז ( שוב, למרות ששלחתי למקומות עבודה בכל הארץ), כמעט כולם חזרו אלי עם הצעות עבודה, והייתי אפילו במצב של התלבטות בין מקומות שונים ובסוף בחרתי במקום שהכי נראה לי. מה גם שבכל מקומות העבודה המשכורות שהציעו לי היו מה שקבעתי לי כמינימום ויותר. וכן, אני עובדת במקום הזה כמעט 8 שנים. הדבר הכי חזק שיצא לי מהחוויה הזאת זה להאמין ביכולות שלי, להאמין שאם זה עבד פעם אחת אין סיבה שזה לא יעבוד שוב ושוב על כל דבר. יום נפלא לכולם ושנה אזרחית מצויינת
