summer sun17
New member
היי, רוצה קצת להוציא את מה שיש לי על הלב
נתקלתי בפורום הזה והחלטתי לכתוב, לשתף. אולי מישהו יבין ויזדהה. מקווה שזה המקום הנכון.
אני מרגישה בודדה במלוא מובן המילה, אני חושבת שבחיים לא הייתי במצב כזה. במצב שאני בוכה כל הזמן בידיעה שאין אף בן אדם לצידי, שיכול לעודד אותי ולהיות שם בשבילי בטוב וברע.
חשבתי שיש לי חברות, אבל מסתבר שלא. אחת התקדמה ושכחה מי אני בכלל, אחת בעולם שלה, אחת מרוכזת רק בעצמה.
לפעמים אני חושבת שאם אני אעלם, אף אחד לא ישים לב. נמאס לי לכפות את עצמי, נמאס לי להתחנף, אני לא כזאת.. זה לא ברמה שלי.
חברות למעלה משנים לא זוכרות מי אני בכלל, לא זוכרות מתי עמדתי לצידן, שכחו הכל, שכחו אותי. ללא סיבה.
פשוט הגעתי למסקנה שאני מצד אחד לבד, אבל מצד שני אני כבר לא יכולה לתת אימון לאף בן אדם. בפני כל מי שנפתחתי, הוא רמס אותי, השפיל אותי. הכאיב לי. אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי, לא נותנת צ'אנס יותר להיחשף. זה מגיע למצב שאני לא רוצה זוגיות, כי שם זה קורה לי הרבה. גם שם עד שאני נפתחת, משפילים אותי, פוגעים בי. למה, למה?
אני לא בנויה לזה, לא בנויה.
בפני כל מה שאני מציינת כאן הייתי מבינה אם הייתי בן אדם אכזרי ולא סימפטי. אבל אני ההפך הגמור מכל זה. אני תמיד יודעת להיות שם שצריך, יש לי סנטימנטים גם למישהו שהכאיב לי ויגיד לי שהוא מצטער, אני אף פעם לא זוכרת למישהו, אני רגישה, אני מחייכת, אני עוזרת, תומכת. ובסוף מה? פוגעים בי וממשיכים הלאה.
אני עוברת שינויים עכשיו בחיים, בדיוק סיימתי תואר ואני מתחילה דף חדש עם עבודה חדשה, יש לי משפחה נפלאה.
אולי זה הדבר שכרגע בחיים אני יכולה להתנחם בו. שזה הרבה, אני לא מלזלת. אבל לפעמים אני פשוט רוצה להיעלם ושאף אחד לא ימצא אותי.
מישהו גם מרגיש ככה לפעמים?
נתקלתי בפורום הזה והחלטתי לכתוב, לשתף. אולי מישהו יבין ויזדהה. מקווה שזה המקום הנכון.
אני מרגישה בודדה במלוא מובן המילה, אני חושבת שבחיים לא הייתי במצב כזה. במצב שאני בוכה כל הזמן בידיעה שאין אף בן אדם לצידי, שיכול לעודד אותי ולהיות שם בשבילי בטוב וברע.
חשבתי שיש לי חברות, אבל מסתבר שלא. אחת התקדמה ושכחה מי אני בכלל, אחת בעולם שלה, אחת מרוכזת רק בעצמה.
לפעמים אני חושבת שאם אני אעלם, אף אחד לא ישים לב. נמאס לי לכפות את עצמי, נמאס לי להתחנף, אני לא כזאת.. זה לא ברמה שלי.
חברות למעלה משנים לא זוכרות מי אני בכלל, לא זוכרות מתי עמדתי לצידן, שכחו הכל, שכחו אותי. ללא סיבה.
פשוט הגעתי למסקנה שאני מצד אחד לבד, אבל מצד שני אני כבר לא יכולה לתת אימון לאף בן אדם. בפני כל מי שנפתחתי, הוא רמס אותי, השפיל אותי. הכאיב לי. אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי, לא נותנת צ'אנס יותר להיחשף. זה מגיע למצב שאני לא רוצה זוגיות, כי שם זה קורה לי הרבה. גם שם עד שאני נפתחת, משפילים אותי, פוגעים בי. למה, למה?
אני לא בנויה לזה, לא בנויה.
בפני כל מה שאני מציינת כאן הייתי מבינה אם הייתי בן אדם אכזרי ולא סימפטי. אבל אני ההפך הגמור מכל זה. אני תמיד יודעת להיות שם שצריך, יש לי סנטימנטים גם למישהו שהכאיב לי ויגיד לי שהוא מצטער, אני אף פעם לא זוכרת למישהו, אני רגישה, אני מחייכת, אני עוזרת, תומכת. ובסוף מה? פוגעים בי וממשיכים הלאה.
אני עוברת שינויים עכשיו בחיים, בדיוק סיימתי תואר ואני מתחילה דף חדש עם עבודה חדשה, יש לי משפחה נפלאה.
אולי זה הדבר שכרגע בחיים אני יכולה להתנחם בו. שזה הרבה, אני לא מלזלת. אבל לפעמים אני פשוט רוצה להיעלם ושאף אחד לא ימצא אותי.
מישהו גם מרגיש ככה לפעמים?
