היי... שוב אני.

Tom Aras

New member
היי... שוב אני. ../images/Emo3.gif

יש לי הפעם 2 שאלות: 1. דמיון - דבר טוב או רע? טוב לחיות בדמיונות או שכדאי להיות מציאותי כל הזמן? אדם עם דמיון יותר מצליח? או יותר חשוב- יותר מאושר? והמציאות.. היא גם מדומיינת? איך מבדילים בין הדמיון למציאות באמת? 2. תחביבים- סה"כ מרגע שמגיעים לחיים, האופי נבנה אצל כל אדם כדבר שנותן לו לחיות ללא פחד. מספק לו הגנה. בלעדי ההגנות שאנחנו יוצרים לעצמנו כל אחד היה משתגע/דכאוני וכו', כי אנחנו כבר נתנו לעצמנו מהילדות תשובות לכל השאלות כמו- מה אני אוהב? מה אני שונא? וכו'. וכל התחביבים ותחומי העניין הם בסה"כ דרך להעביר את החיים... כי זה מוזר, למה שבנאדם ילמד באוניברסיטה לעשות תואר על מנת להיות מרצה? איזה שאיפה הוא מגשים בכך שהוא מרצה? זה אומר שהוא לא עשה כלום עם התואר בסופו של דבר, הוא רק מעביר את זה הלאה. כל החיים זה להעביר את זה הלאה, לעשות ילדים כדי להעביר את המורשת ואת עצמך הלאה, אבל מה איתך? למה אתה נולדת? אני מרגיש שלא ביטאתי את עצמי מספיק אבל מקודם חשבתי על זה והכל נראה לי מוזר. החיים עדיין נראים לי תעלומה מוזרה, כל אחד בא לחיים ומנסה לצבור תחביבים ודברים שהוא אוהב- אבל בסוף הוא מת. אז בשביל מה הכל? אגב, לפני כמה זמן ששאלתי "איך אני יכול לדעת שהכל אמיתי" אז לא בדיוק עניתם אז אחזור על השאלה: איך אני אדע שאני והמח שלי נמצאים בתוך עולם קיים מראש, עולם אמיתי, מול האפשרות שגם העולם, התחושות והדברים שאני רואה נמצאים בעצם בתוך המח שלי? זאת אומרת שאין עולם קיים, אין אנשים, אני לא מדבר עם אף אחד כרגע והכל המצאה של המח שלי?
 

Tom Aras

New member
עכשיו נזכרתי בהמשך לשאלה 2

מקודם כשכתבתי את התגובה ברח לי מהראש כל המשך השאלה. בעצם, לפי התיאוריה שלי שכל החיים והאופי שלנו הם בעצם הדרך שלנו "לשרוד" את העולם- אפשר להסביר את הדת ואת אלוהים... כי זה בעצם משהו שאנשים המציאו בשביל שהם יידעו שיש להם ייעוד/מטרה/בשביל מה להמשיך בעולם. אנשים דתיים משתמשים יותר בדמיון כנראה, משוכנעים במשהו אמיתי שקיים. ולכן בסקרים אומרים שאנשים דתיים לרוב יותר מאושרים. כנ"ל לגבי הומואים, הם מצאו את המשיכה לבנים כדבר שישאיר אותם בעולם. ככה הם מתמודדים עם החוסר בטחון שנוצרנו איתו. כל אחד מתמודד איתו בצורה אחרת. ואלה שמבינים את זה (כמוני) מגלים שאין סיבה בכלל ונכנסים לדכאונות. הלוואי והייתי מפסיק לחשוב ומתחיל לחיות בלי המחשבות. הבעיה היא שגם שאני חי אין לי את האומץ להתחיל לחיות ואני חי רק "על הגדר". נמאס לי, בא לי להתחיל לעשות משהו עם החיים שלי.
 
מענה לשאלותיך- בהמשכים. חלק 1

מפאת מגבלות הזמן הדחוק והדוחק, אענה לשאלותיך בכמה חלקים
היכולת לדמיין בצבעים חיים, תוך שימוש בכל החושים, לשם קבלת תמונה חיה ומציאותית, היא מתנה שערכה לא יסולה בפז. השימוש בדמיון מרחיב את ספקטרום החוויה שלנו, מסייע לנו לצפות תרחישים ולהכין עצמנו- מבחינה רגשית והתנהגותית- לקראתם. שימוש בדמיון עשוי לסייע לנו בפיתוח כישורים שונים ובהפגת החששות מסיטואציות המפחידות אותנו. אני מאמינה שסיכויי הצלחתו של אדם בעל דימיון עשיר, רבים מזה שכוח דמיונו דל. לגבי האושר... כאן קשה לי להשיב לך תשובה חד-משמעית. מה שאני כן יכולה לומר לך, בבטחה, שדמיון עשיר עשוי לסייע לבעליו במציאת עושר תרחישים חליפיים אפשריים, כדי להתעלות מעל דפוסי חשיבה שליליים ופסימיים ולמגר אותם. תרגול דרך זו בהחלט מעלה את מפלס האושר של האדם. אך מדובר בתהליך מורכב וממושך, הדורש נכונות לעבודה ונחישות רבה מצד המתאמן. האם המציאות מדומיינת? בחלקה בהחלט כן. לטעמי (ובעבר התנהל כאן בפורום דיון בעניין זה, אנסה למצוא אותו עבורך), למעט פרטים עובדתיים (בצלחת שלושה תפוחים; ביבי הוא ראש ממשלת ישראל; סינתטית אפריורית מודגשת בפורום באדום וכד') הרי שרוב רובה של תפיסת המציאות שלנו היא תוצר של האופן בו אנו מדמיינים את המציאות- האופן בו אנו חושבים עליה. אופן חשיבתנו על המציאות מקורו בדפוסים שאמצנו לעצמנו- חלקם תוצאה של פרדיגמות, או מגננות- כפי שהזכרת בדבריך. אנו מסוגלים לשנות את המציאות שלנו, במידה ונשנה את דפוסי החשיבה שלנו- הדפוס בו אנו רגילים לדמיין את המציאות, לחשוב עליה. איך מבדילים בין המציאות לדמיון? אז זהו, שכאמור לא תמיד ההבדל ביניהם הוא חד וברור, שהרי אתה ואני יכולים לחוות את אותו האירוע עצמו, אך כל אחד מאתנו יחווה את המציאות לגמרי אחרת. אז מי הוא ה'צודק' ביננו? אני? אתה? אולי שנינו...
מה שחשוב, לטעמי, הוא לכוונן את 'כפתור' המציאות שלנו כך שיפעל לטובתנו, לרווחתנו, וקודם כל עלינו להכיר בכך שיש פרשנויות שונות למציאות- להכירן ולעמת אותן עם השכל הישר. המשך יבוא- מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים......
יום נהדר, גילת
 
חלק 2

האם ה"אופי" מאפשר לאדם לחיות ללא פחד? כלל לא בטוח- שהרי פחד הוא אמצעי הישרדותי. מספק הגנה? אולי, במידה מסויימת. אך ראשית עלינו לשאול: מהו בכלל אופי? מהי האישיות? מה משפיע על עיצובם? האם יש רגע בו הם מתקבעים, או שמא אופיו/אישיותו של אדם מתעצב, באופן תדיר, במהלך חייו? אתה קובע כי: "אנחנו כבר נתנו לעצמנו מהילדות תשובות לכל השאלות כמו- מה אני אוהב? מה אני שונא? וכו'". ובכן, ממרומי שנותי אני יכולה לבשר לך, כי העדפות משתנות במהלך החיים- החיים הם דינאמיים ומספקים לנו חוויות שונות, וככל שאנו צוברים עוד מידע ומקבלים עוד אינדיקאציות, אנו מגבשים תובנות חדשות, ולעתים אף שונות מאלה בהן החזקנו עד כה. האם "תחביבים הם דרך להעביר את החיים"? ואולי הם דרך להתחבר אל עצמך? אל אותם הדברים המסבים לך סיפוק והנאה? משמעות? ראה, רגע הלידה ורגע המוות הם שני קצוות- ביניהם משתרע דבר-מה נרחב ונפלא המכונה חיים! נכון, כל בשר סופו לגווע ולמות, אך אין זה אומר שעלינו לנהוג תבוסתנות בחיים רק מאחר ובסופו של דבר יגיעו אל קצם (עמדה זו מזכירה את עמדת קוהלת: לדידו, המוות מבטל את ערכו של כל יתרון בעולם)... אני דוגלת במיצוי עד תום של המתנה הנפלאה הזו שנפלה בחלקנו- לחיות, ליהנות, לעשות דברים המסבים לחיינו סיפוק והתורמים להעלאת חיוך מאיר על פנינו, להיטיב עם עצמנו, עם זולתנו... לחיות במלוא מובנה של המילה!
לא כל מי שלומד לתואר באוניברסיטה הופך להיות מרצה- אנשים עוסקים במקצועות אקדמיים (ושאינם אקדמיים) שונים, המקדמים את העולם והאנושות. מרצה, או מורה, מעביר את הידע הלאה- אך שער בנפשך כי לא היה מי שיעביר את הידע הלאה? מי שיכשיר דורות חדשים של אנשי מקצוע, אקדמיה ומדע? האם העולם אמיתי? אוה... גם כאן כיוונת לדעת גדולים
הפילוסוף רֵנֶה דקארט, בספרו "הגיונות" דן בשאלה זו. הוא טוען: "מה יוכל איפוא להיחשב לאמיתי? אולי לא כלום אלא זאת בלבד, שאין בעולם שום דבר ודאִי" (עמ' 53). הדבר הודאי היחיד הקיים בעולם זהו הוא עצמו, בשל העובדה שהוא חושב את הדברים: "אני חושב משמע אני קיים". אך אני תוהה... האם יש חשיבות לשאלת הקיום הפריפרי לנו, או שמא הדבר החשוב הוא עצם העובדה שאנו מרגישים בו, מגיבים אליו וחשים בתגובותיו אלינו? עד כאן חלק 2. אשתדל לכתוב במהרה את חלקו השלישי של המענה. ערב נפלא לך...
גילת
 

Tom Aras

New member
תודה רבה, על התשובות והיחס

אבל השאלה שלי היא בשביל מה להיות מרצים באוניברסיטה? נתתי את המרצים כסתם דוגמא, זה תקף גם לגבי פקיד בבנק או הנדסאי או שחקן. למה לנסות להעביר משהו מדור לדור? מה זה הדור ודור הזה? בשביל מה זה שווה אם הכל ייכחד בסוף? אני מבין את כל העיצות שנתת לי של "אי אפשר לראות את הכל רק מנקודת מבט של -בגלל שזה ייגמר אז צריך להרים ידיים מעכשיו" אבל אני לא מצליח ליישם את זה...
 
למעלה