אני לא חושבת
אני אכן עוסקת באומנות. אבל... אני לא חושבת שיש לזה קשר כלשהו ללקות השמיעה. לדוגמה- אני ניגשת לבגרות באומנות, חמש יח"ל. אני צריכה להגיש פרוייקט בנושא כלשהו. כאשר חשבתי על נושא, המורה רצה שניקח נושאים אישיים, ומאד מאד רצה שאעשה פרוייקט בנושא של שמיעה. האמת? לא התחברתי לזה בכלל. ללקות השמיעה אין כל קשר למה שאני יוצרת או לצורה בה אני יוצרת. ישנם אנשים אשר היחוד שלהם, באם הוא לקות או ייחוד אחר, שלהם מעניק להם מגוון נושאים ליצירה, ובולט בהן, אך זה קשור לאדם, וכיצד הוא מתחבר. דוגמה טובה, לדעתי, היא העובדה שציירים רבים סבלו מצורה זו או אחרת של שיגעון ומחלות נפש, כמו פרנסיסקו גויה, וינסנט ואן גוך ואדוארד מונק. השגעון קיבל ביטוי מאד מאד חזק ביצירות שלהם: אם נביט על היצירות של ואן גוך (כן אותו אחד שצייר את החמניות. כן, אותו אחד שחתך את האוזן. למה? כי הוא רב עם חבר שלו, צייר אחר בשם גוגן) באופן כרונולוגי, לפי סדר היצירה שלהן, נבחין שעם השנים הצבעים יותר ויותר חזקים וכהים, והקווים הקטנים מהם מורכבים ציוריו, מרכיבים מעגלים מפותלים יותר ויותר, הסוחפים את הצופה למערבולות של קווים, צבעים ומשרים את אווירת הנכאים שבציור גם עליו. גויה יצר את הקפריצ´וס: סידרת תחריטי מתכת עם ציורים מחרידים, שתיארו את אשר מתרחש בראשו ואת מבחר האבסורדים בחברה האנושית. מעניין לדעת שבעקבות מחלה התחרש, וההתחרשות השפיעה באופן ישיר על התבודדתו מהחברה, מה שהוביל להחרפה רצינית של מחלת הנפש שכבר הייתה לוולהתעצמות המלנכוליה והבעתה ביצירות שלו. החרשות, העיוורון, הנכות או כל דבר אחר אינם מובילים בהכרח לכישרון יצירתי. אך בהחלט ייתכן שבן אדם, שכן ניחן בכישרון יצירתי כלשהו, ימצא דרך לבטא בפנים גם את הייחוד שלו ואף יהפוך אותו לחלק מסגנונו.
