היי!@
הנושא לא קשור. אשמח אם לא תשלחו לי הודעה לאימייל כי ההורים שלי קלטו אותי פעם וזה לא היה ממש נעים.... אשמח אם תענו לי פה. הבעיה (יותר נכון, הבעיות) שלי התחילו בפסח. אז חברה טובה שלי הלכה עם חברה טובה נוספת שלי למסיבה מעל גיל 16 (אנחנו בכיתה ט') השתכרה שתתה, ונכנסה לחדר עם בנים ו..התחרמנה איתם (שונאת פשוט שונאת את המילה הזאת!!!), ורק כדי לחדד את הסיפור, אנחנו דתיות ולומדות באולפנה. החברה השניה שהלכה איתה (נקרא לה "מאיה" לצורך העניין) התקשרה אליי בהסטריה ובבכי ואמרה לי שאני חייבת לבוא ולהוציא את חברה הראשונה משם (נקרא לה "חנה"). כל זה היה בחופש. אחרי החופש אני וה"חבורה" שלי, שזו קבוצת החברות הטובה ביותר שלי בכיתה די התפרקה, משום שחנה ומאיה גם נמנות עליה והכל הסתבך. פתאום לא הרגשנו נוח אחת עם השניה, ומאיה וחנה התחברו לילדות אחרות שנחשבות פרחות, והכל די נהרס. לכולנו ירד הביטחון העצמי וחנה המשיכה עם השטויות שלה. השבת הייתה שבת אולפנה ולאף אחת מאיתנו לא היה חשק להגיע אבל החלטנו לתת לזה צ'אנס, משום שידענו שעבור מאיה השבת היא ערך מקודש, ואביה של חנה הוא רב, אז אין ממש סיבה שיקרה משהו ואולי נחזור להיות שוב כמו קודם. אך בשישי בערב, חנה הדליקה את האור (אחרי צאת השבת) מרחה לק בציפורניים, וכאשר אני וחברותיי האחרות לחדר הערנו לה על כך והיינו מזועזעות, היא ענתה לנו באדישות שהיא "שומרת שבת רק לפעמים". הלכנו מזועזעות מהחדר לארחות שבת, ואחרי כמה שעות, בסביבות אחד בלילה נכנסתי לחדר שבו הייתה חנה עם החברות (הפרחות) שלה כדי לדבר איתם קצת, לנסות להשפיע עליהם. מה שנגלה לעיניי הוריד לי את כל המצב רוח ומאז אני נגעלת לגמרי. אני פשוט בשוק. טוב, אני אכתוב את זה פעם אחת ודי. הם אוננו אחת לשניה בלי בגדים! כמעט התעלפתי, ויצאתי משם בריצה והקאתי. עכשיו לידע הכללי- אנחנו אולי דתיות, אבל אנחנו לא תמימות, אנחנו יודעות טוב מאוד מה קורה בחוץ, אנחנו בקשר עם בנים (לי אישית יש מספר ידידים שקרובים אליי יותר מחברות) וממש אבל ממש לא כולנו "שומרות נגיעה (אני במקרה דווקא כן, אבל לא רק מסיבות של דת, ואני ממש לא מנסה להשפיע על חברותיי לנהוג כמוני, איש באמונתו יחייה). כלומר, אנחנו לא "מזדעזעות" ככה סתם מדברים, אבל מה שהיה שם עבר כל גבול. לא קשור להלכה, ליהדות, זה דבר לא נורמלי- שלא עושים! בשום מצב! אני נחשבת לאחת הבנות האהובות ביותר בכיתה, המצחיקות ביותר, החברהמניות ביותר, אבל מאז פסח, אני יותר שקטה. חברותיי האחרות בכיתה ניסו להבין מה עובר עליי ובגלל שלא רציתצי "ללכלך" על מאיה ועל חנה אמרתי ממש קצת, והסברתי שזה פשוט מעציב אותי שחברות שלי מעשנות. אבל זה יותר מזה! זה האווירה שנהייתה בכיתה! פתאום בנות אחרות בכיתה שהיו עד עכשיו ילדות טובות מעשנות, מתחרמנות (בעעעעע) עם בנים וחושבות רק על בנים. פתאום בנות בכיתה שלנו אומרות רק בדיחות גסות, וצוחקות רק על דברים מגעילים, וכל נושאי השיחה זה או על זה או על יופי חיצוני. ואני, ממש לא בעניין. כל מי שלא קשורה לאט לאט מוצאת עצמה לא שייכת לחברה. אני מודעת לזה שזה מבחירה שלי, ואני עומדת מאחורי ההחלטה שלי לא לקחת שום חלק בדבר הזה, אבל זה מעציב, ומייאש. פעם הרגשתי כל כך בטוחה בחברות שלי, באהבה של אנשים כלפיי, באהדה שחשתי, בעצמי. עכשיו הכל אבד לי... באותה שבת אולפנה (שחזרתי ממנה אתמול בלילה) הייתי אחת מהבנות השקטות ביותר בכיתה, לא הייתי כמעט עם אף אחת. ומאחת הבנות הכי שמחות מצחיקות ואהובות בכיתה נהייתה ולי לשקטה שבהם. אני לא יודעת מה לעשות. אני עצובה על חברות שלי, ואני עצובה על המצב שהשתנה, פעם לא היו לי דאגות! השנה גם התחלתי להתחבר עם קבוצה של בנים דתיים ונהייתי הידידה הכי טובה שלהם, וזה אחרי ששנה שעברה לא סבלתי אותם ונרתעתי מהם כי לא היה לי כ"כ ביטחון עם בנים וחשתי מכוערת. השנה השתנו הרבה דברים ולאט לאט מצאתי את עצמי מדברת איתם על בעיות שלהם ועל בעיות שלי כפי שלא דיברתי עם אף אחת, אפילו לא עם החברה הכי טובה שלי מעולם. לא הייתי מאוהבת באף אחד ולא "נדלקתי" על אף אחד מהם.. אבל שמחתי שיש לי קבוצה רחבה של ידידים בנים. זה היה בתקופה שכל הכיתה הייתה איתי, ואני יודעת שהיו אף כאלה שקינאו בי כי הייתי אולי הילדה היחידה שבקשר כל כך טוב עם בנים ותמיד חברות שלי אמרו לי כמה הם אוהבים אותי. גם עלה לי הביטחון שאני לא מכוערת. לא הרמתי את האף חלילה, אבל ביני לבין עצמי האמנתי בעצמי והערכתי ואהבתי את עצמי וחשבתי שאני אולי לא "כוסית" סטנרדטית, אבל בהחלט יכול להיות שיש לי יופי מיוחד (זה מה שתמיד אומרים לי.. שהעיניים שלי מדהימות ומיוחדות). אבל שבוע אחרי שחזרנו מחופשת פסח, שהייתי בעיצמו של מצברוח לא מצוין אפשר לומר, נפגשתי עם ידיד טוב שלי - לצורך העיניין "אורן". הוא אחד מאותה חבורת בנים. והוא סיפר לי (כדי להזהיר אותי, ואני סומכת עליו ב-200%!) שחברים שלו, לכאורה ידידים שלי, תמיד יורדים עליי שאני מכוערת וצוחקים עליי אבל אומרים שאני אחלה בן אדם. ולא הראיתי לאף אחד, (כי אני אוהבת שיש לי תדמית של אחת חזקה שלא תלויה במה שאומרים עליה) אבל לקחתי קשה. פתאום הכל חזר אליי, פץאום שוב נהייתי אובססיבית כלפי המשקל - שאמנם אף פעם לא הייתי שמנה אבל בתקופות רעות של החיים שלי אני אוכלת יותר ומשמינה ב2-3 קילו- פתאום שוב דאגתי לגבי השיער, פתאום פיתחתי קנאה כלפי חברות שלי שיש להם גוף יפה והם "כוסיות" בעוד אני, כנראה .. רחוקה מלהיות. פתאום כל הרגשות הרעים צפו מחדש והורידו לי את שארית הביטחון העצמי שנותר לי. מאז... אני השתניתי. חברות שלי אומרות שתהבגרתי וכנראה נהייתי יותר רצינית, אבל הם לא מבינות שזה לא האופי שלי - זו תקופה (לא נעימה) שעוברת עליי. חוץ מזה, יש לי ידיד טוב מאוד, שלא קשור לאף אחד מה"ידידים" שלי, ולא מכיר אף אחת מהחברות שלי , והוא ממש בסדר. האמת שעד פסח הבעיה הכי הצינית שלי הייתה שאני מאוהבת בו כנראה, ואני לא מראה לו את זה... אז חשבתי שזה סוף העולם. אבל עכשיו עם כל הבעיות האלה, אני כבר לא חושבת עליו, אני כבר אומרת לידו כל מה שבראש שלי, אני כבר לא מתבאסת כשהוא לא אומר לי שאני חמודה, או כשהוא לא מתקשר, וכשהוא כן - אני לא מתרגשת, אני לא מחכה יומם וליל למוצא פיו "רוצה להיפגש שוב?". אני כבר לא. וההרגשה הזאת חסרה לי. פעם, כשחשבתי שאני כן יפה, גם קצת השקעתי לפני שנפגשתי איתו (לא בצורה שהוא ישים לב) אבל היה לי חשוב מאוד להיראות טוב לידו, ולאט לאט האמנתי שאני בהחלטה נראית יפה, והוא סיפר לי שחברים שלו שראו אותנו ביחד אמרו שאני ממש יפה, ושאני בהחלט יכולה להיות בחורה שירצו בחברתה. עכשיו, אני נפגשת איתו אפילו כשאני נראית כמו צרות מתוך הנחה שאני ממילא מכוערת, הוא כבר לא מחמיא לי שאני יפה, הוא מתקשר הרבה כדי "סתם לדבר", הכל התשנה. הוא שם לב שאני מעופפת קצת, דיברנו כמה פמים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו והוא לא הציע להיפגש. אני מרגישה שתיכף תהיה לו חברה יפה, הוא ישכח אותי, ורק אז אני אקלוט מה הפסדתי ואחשוב שממילא הוא לא היה יכול "להיות שלי" כי אני מכוערת. זה כל כך מעצבן! כולם עוזבים אותי! בכיתה כבר לא סופרים אותי! "ידידים" שלי חושבים שאני מכוערת ויורדים עליי! ה"חבורה" התפרקה! חברות טובות שלי מתשגעות! והוא.. שהיה כל כך חשוב לי, בטח תיכף יעזוב אותי! ואני לבד כל כך.. ומחר יש לי מבחן ענק במתמטיקה ולא למדתי כי אין לי ראש לזה בתקופה הזאת. וניסיתי, כל כך ניסיתי להעלות לעצמי את המברוח, לצחוק, אבל הכל כלפי חוץ, מפבנים אני עצובה!!! אני רואה איך כולם חוזרים למצברוח הטוב שלהם, ממשיכים הלאה בחיים, כולן מוצאות פתאום בנים, נהנות איתם... ורק אני יבבשנית, עם מצברוח רע, מתבודדת. לא פלא שחברות שלי מתשגעות ממני. מה לעשות??
הנושא לא קשור. אשמח אם לא תשלחו לי הודעה לאימייל כי ההורים שלי קלטו אותי פעם וזה לא היה ממש נעים.... אשמח אם תענו לי פה. הבעיה (יותר נכון, הבעיות) שלי התחילו בפסח. אז חברה טובה שלי הלכה עם חברה טובה נוספת שלי למסיבה מעל גיל 16 (אנחנו בכיתה ט') השתכרה שתתה, ונכנסה לחדר עם בנים ו..התחרמנה איתם (שונאת פשוט שונאת את המילה הזאת!!!), ורק כדי לחדד את הסיפור, אנחנו דתיות ולומדות באולפנה. החברה השניה שהלכה איתה (נקרא לה "מאיה" לצורך העניין) התקשרה אליי בהסטריה ובבכי ואמרה לי שאני חייבת לבוא ולהוציא את חברה הראשונה משם (נקרא לה "חנה"). כל זה היה בחופש. אחרי החופש אני וה"חבורה" שלי, שזו קבוצת החברות הטובה ביותר שלי בכיתה די התפרקה, משום שחנה ומאיה גם נמנות עליה והכל הסתבך. פתאום לא הרגשנו נוח אחת עם השניה, ומאיה וחנה התחברו לילדות אחרות שנחשבות פרחות, והכל די נהרס. לכולנו ירד הביטחון העצמי וחנה המשיכה עם השטויות שלה. השבת הייתה שבת אולפנה ולאף אחת מאיתנו לא היה חשק להגיע אבל החלטנו לתת לזה צ'אנס, משום שידענו שעבור מאיה השבת היא ערך מקודש, ואביה של חנה הוא רב, אז אין ממש סיבה שיקרה משהו ואולי נחזור להיות שוב כמו קודם. אך בשישי בערב, חנה הדליקה את האור (אחרי צאת השבת) מרחה לק בציפורניים, וכאשר אני וחברותיי האחרות לחדר הערנו לה על כך והיינו מזועזעות, היא ענתה לנו באדישות שהיא "שומרת שבת רק לפעמים". הלכנו מזועזעות מהחדר לארחות שבת, ואחרי כמה שעות, בסביבות אחד בלילה נכנסתי לחדר שבו הייתה חנה עם החברות (הפרחות) שלה כדי לדבר איתם קצת, לנסות להשפיע עליהם. מה שנגלה לעיניי הוריד לי את כל המצב רוח ומאז אני נגעלת לגמרי. אני פשוט בשוק. טוב, אני אכתוב את זה פעם אחת ודי. הם אוננו אחת לשניה בלי בגדים! כמעט התעלפתי, ויצאתי משם בריצה והקאתי. עכשיו לידע הכללי- אנחנו אולי דתיות, אבל אנחנו לא תמימות, אנחנו יודעות טוב מאוד מה קורה בחוץ, אנחנו בקשר עם בנים (לי אישית יש מספר ידידים שקרובים אליי יותר מחברות) וממש אבל ממש לא כולנו "שומרות נגיעה (אני במקרה דווקא כן, אבל לא רק מסיבות של דת, ואני ממש לא מנסה להשפיע על חברותיי לנהוג כמוני, איש באמונתו יחייה). כלומר, אנחנו לא "מזדעזעות" ככה סתם מדברים, אבל מה שהיה שם עבר כל גבול. לא קשור להלכה, ליהדות, זה דבר לא נורמלי- שלא עושים! בשום מצב! אני נחשבת לאחת הבנות האהובות ביותר בכיתה, המצחיקות ביותר, החברהמניות ביותר, אבל מאז פסח, אני יותר שקטה. חברותיי האחרות בכיתה ניסו להבין מה עובר עליי ובגלל שלא רציתצי "ללכלך" על מאיה ועל חנה אמרתי ממש קצת, והסברתי שזה פשוט מעציב אותי שחברות שלי מעשנות. אבל זה יותר מזה! זה האווירה שנהייתה בכיתה! פתאום בנות אחרות בכיתה שהיו עד עכשיו ילדות טובות מעשנות, מתחרמנות (בעעעעע) עם בנים וחושבות רק על בנים. פתאום בנות בכיתה שלנו אומרות רק בדיחות גסות, וצוחקות רק על דברים מגעילים, וכל נושאי השיחה זה או על זה או על יופי חיצוני. ואני, ממש לא בעניין. כל מי שלא קשורה לאט לאט מוצאת עצמה לא שייכת לחברה. אני מודעת לזה שזה מבחירה שלי, ואני עומדת מאחורי ההחלטה שלי לא לקחת שום חלק בדבר הזה, אבל זה מעציב, ומייאש. פעם הרגשתי כל כך בטוחה בחברות שלי, באהבה של אנשים כלפיי, באהדה שחשתי, בעצמי. עכשיו הכל אבד לי... באותה שבת אולפנה (שחזרתי ממנה אתמול בלילה) הייתי אחת מהבנות השקטות ביותר בכיתה, לא הייתי כמעט עם אף אחת. ומאחת הבנות הכי שמחות מצחיקות ואהובות בכיתה נהייתה ולי לשקטה שבהם. אני לא יודעת מה לעשות. אני עצובה על חברות שלי, ואני עצובה על המצב שהשתנה, פעם לא היו לי דאגות! השנה גם התחלתי להתחבר עם קבוצה של בנים דתיים ונהייתי הידידה הכי טובה שלהם, וזה אחרי ששנה שעברה לא סבלתי אותם ונרתעתי מהם כי לא היה לי כ"כ ביטחון עם בנים וחשתי מכוערת. השנה השתנו הרבה דברים ולאט לאט מצאתי את עצמי מדברת איתם על בעיות שלהם ועל בעיות שלי כפי שלא דיברתי עם אף אחת, אפילו לא עם החברה הכי טובה שלי מעולם. לא הייתי מאוהבת באף אחד ולא "נדלקתי" על אף אחד מהם.. אבל שמחתי שיש לי קבוצה רחבה של ידידים בנים. זה היה בתקופה שכל הכיתה הייתה איתי, ואני יודעת שהיו אף כאלה שקינאו בי כי הייתי אולי הילדה היחידה שבקשר כל כך טוב עם בנים ותמיד חברות שלי אמרו לי כמה הם אוהבים אותי. גם עלה לי הביטחון שאני לא מכוערת. לא הרמתי את האף חלילה, אבל ביני לבין עצמי האמנתי בעצמי והערכתי ואהבתי את עצמי וחשבתי שאני אולי לא "כוסית" סטנרדטית, אבל בהחלט יכול להיות שיש לי יופי מיוחד (זה מה שתמיד אומרים לי.. שהעיניים שלי מדהימות ומיוחדות). אבל שבוע אחרי שחזרנו מחופשת פסח, שהייתי בעיצמו של מצברוח לא מצוין אפשר לומר, נפגשתי עם ידיד טוב שלי - לצורך העיניין "אורן". הוא אחד מאותה חבורת בנים. והוא סיפר לי (כדי להזהיר אותי, ואני סומכת עליו ב-200%!) שחברים שלו, לכאורה ידידים שלי, תמיד יורדים עליי שאני מכוערת וצוחקים עליי אבל אומרים שאני אחלה בן אדם. ולא הראיתי לאף אחד, (כי אני אוהבת שיש לי תדמית של אחת חזקה שלא תלויה במה שאומרים עליה) אבל לקחתי קשה. פתאום הכל חזר אליי, פץאום שוב נהייתי אובססיבית כלפי המשקל - שאמנם אף פעם לא הייתי שמנה אבל בתקופות רעות של החיים שלי אני אוכלת יותר ומשמינה ב2-3 קילו- פתאום שוב דאגתי לגבי השיער, פתאום פיתחתי קנאה כלפי חברות שלי שיש להם גוף יפה והם "כוסיות" בעוד אני, כנראה .. רחוקה מלהיות. פתאום כל הרגשות הרעים צפו מחדש והורידו לי את שארית הביטחון העצמי שנותר לי. מאז... אני השתניתי. חברות שלי אומרות שתהבגרתי וכנראה נהייתי יותר רצינית, אבל הם לא מבינות שזה לא האופי שלי - זו תקופה (לא נעימה) שעוברת עליי. חוץ מזה, יש לי ידיד טוב מאוד, שלא קשור לאף אחד מה"ידידים" שלי, ולא מכיר אף אחת מהחברות שלי , והוא ממש בסדר. האמת שעד פסח הבעיה הכי הצינית שלי הייתה שאני מאוהבת בו כנראה, ואני לא מראה לו את זה... אז חשבתי שזה סוף העולם. אבל עכשיו עם כל הבעיות האלה, אני כבר לא חושבת עליו, אני כבר אומרת לידו כל מה שבראש שלי, אני כבר לא מתבאסת כשהוא לא אומר לי שאני חמודה, או כשהוא לא מתקשר, וכשהוא כן - אני לא מתרגשת, אני לא מחכה יומם וליל למוצא פיו "רוצה להיפגש שוב?". אני כבר לא. וההרגשה הזאת חסרה לי. פעם, כשחשבתי שאני כן יפה, גם קצת השקעתי לפני שנפגשתי איתו (לא בצורה שהוא ישים לב) אבל היה לי חשוב מאוד להיראות טוב לידו, ולאט לאט האמנתי שאני בהחלטה נראית יפה, והוא סיפר לי שחברים שלו שראו אותנו ביחד אמרו שאני ממש יפה, ושאני בהחלט יכולה להיות בחורה שירצו בחברתה. עכשיו, אני נפגשת איתו אפילו כשאני נראית כמו צרות מתוך הנחה שאני ממילא מכוערת, הוא כבר לא מחמיא לי שאני יפה, הוא מתקשר הרבה כדי "סתם לדבר", הכל התשנה. הוא שם לב שאני מעופפת קצת, דיברנו כמה פמים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו והוא לא הציע להיפגש. אני מרגישה שתיכף תהיה לו חברה יפה, הוא ישכח אותי, ורק אז אני אקלוט מה הפסדתי ואחשוב שממילא הוא לא היה יכול "להיות שלי" כי אני מכוערת. זה כל כך מעצבן! כולם עוזבים אותי! בכיתה כבר לא סופרים אותי! "ידידים" שלי חושבים שאני מכוערת ויורדים עליי! ה"חבורה" התפרקה! חברות טובות שלי מתשגעות! והוא.. שהיה כל כך חשוב לי, בטח תיכף יעזוב אותי! ואני לבד כל כך.. ומחר יש לי מבחן ענק במתמטיקה ולא למדתי כי אין לי ראש לזה בתקופה הזאת. וניסיתי, כל כך ניסיתי להעלות לעצמי את המברוח, לצחוק, אבל הכל כלפי חוץ, מפבנים אני עצובה!!! אני רואה איך כולם חוזרים למצברוח הטוב שלהם, ממשיכים הלאה בחיים, כולן מוצאות פתאום בנים, נהנות איתם... ורק אני יבבשנית, עם מצברוח רע, מתבודדת. לא פלא שחברות שלי מתשגעות ממני. מה לעשות??
