spanish inquisition
New member
היי
מקווה שהפעם הגעתי למקום הנכון... אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל...אני בת 22,בארון (חוץ מאמא,שמתעלמת באופן מעורר הערצה בדר"כ וכשלא מתעלמת גורמת לי להרגיש משהו בקשת הרחבה שבין זוועה למשהו נורא ואיום.. ישסיכוי לא רע שאחרים משערים,אחים,אולי חברות,וכו'). אני מניחה שאין לי צרות אמיתיות בחיים.אני גרה עם ההורים ויודעת שיש נערים שנזרקו מהבית בגלל נושא הנטייה. ההורים שלי סה"כ מאד מעריכים אותי ותומכים בי בדר"כ (עד כה, ופרט לאמא בנושא הנטייה). אני יודעת שאני לא מרגישה טוב עם עצמי רוב הזמן (לאו דווקא בנושא הנטיה האמת, אם כי כמובן שכל מה שהיא גוררת איתה,כמו היחסים העתידיים במשפחה כתוצאה מיציאה מוחלטת מהארון ושאלת זוגיות שעוד לא היתה לי הם נושאים שמטרידים אותי באופן קבוע) ושלא הייתי ככה תמיד. משהו קרה לי,לא ברור לי מה הוא או מתי הוא קרה אבל לפעמים אני ממש זרה לעצמי. לפני שנתיים בערך, קצת לפני שהשתחררתי מהצבא, ביקשתי מאמי שתפנה אותי לפסיכולוג (די הרבה לפני שהתוודתי בפניה) אך לצערי היא הפנתה אותי לדיאטנית. אני לא בטוחה שאני בכלל צריכה ללכת לפסיכולוג האמת...לא אז ולא עכשיו למרות שהתחלתי לחשוב על זה לאחרונה. אז בינתיים באתי לכאן. אם כבר הזכרתי את הצבא אולי כדאי שאני אספר קצת על השנתיים שלוש האחרונות,אולי זה יבהיר מה קורה לי (יבהיר לי לא פחות מאשר לך אני חושבת). שרתתי במקום מרוחק בתפקיד תובעני מכל הבחינות,כשהסביבה החברתית שלי באותם ימים קטנה מאד ומלוכדת מאד. התחלתי להבין מי אני פחות או יותר במהלך הצבא (פרט שלא משפיע על משהו מבחינת ההרגשה שלי,כלומר לא לא-נוח לי עם הנטייה שלי,בדר"כ ). כיאה לבסיס זעיר שמבלים בו זמן רב עם מספר אנשים קבוע ומצומצם - המקום שאב אותי בעצמה רבה מכל בחינה אפשרית ולא השאיר לי הרבה מעבר לואקום גדול כשסיימתי את השירות שם. היות ואני בחורה די נורמטיבית (אולי יותר מדי) סה"כ ו"ילדה טובה" לכל הדעות, התחלתי לצעוד במסלול של החייל המשוחרר הממוצע:פסיכומטרי,חיפוש עבודה ולימודים וכו'...גם כי "צריך" לעשות את כל אלה ולא פחות בגלל ההבטחות מכל צד שהתעסוקה והתכונה ימלאו אצלי את הואקום שנוצר וגרם לי מאז להרגשה חסרה,עצובה,קצת "מתה" לפעמים. מפה לשם ובחזרה - עברו עליי כמעט שנתיים של חוסר מעש (לפחות במובן היום-יומי) וכיתות רגליים בין ראיונות עבודה שלרוב הסתיימו בתשובה שלילית (משהו שאני לא מצליחה להבין,מכיוון שאני לא נופלת בדבר מחברותיי שכן עבדו במשך כל התקופה ) ומקום עבודה אחד שנהנתי מאד לעבוד בו, ובהתאם לכך היה קצר מאד ומצאתי את עצמי מפוטרת לאחר חודש וקצת עם מפח נפש גדול כמובן שנוסף על חיפוש העבודה המתמשך והרגשה מסוימת של כישלון שעברה עם הזמן דווקא. במקביל התנהלתי אולי לא כ"כ בהצלחה בזירת בחירת הלימודים, משהו שעדיין מוקדם בשבילי לדעת אם הצלחתי בו...אני נמצאת במסגרת אחרי שנתיים של מחסור במסגרת, אבל לא חושבת שיש לה השפעה חיובית עליי כרגע. בתוך כל זה,החבורה שאספתי בצבא מתפזרת לאיטה באופן טבעי (יותר בגלל אנשים שמשנים את עורם ופחות בגלל כורח העיסוקים השונים והמסגרות השונות),מה שגורם לי לצער רב ותחושה קשה של תלישות. אני גם מאד תקועה חברתית ומוצאת את עצמי מתקשה להתחבר לאנשים חדשים מאז השחרור, למרות שאני כן מכירה את עצמי מהעבר בתור בנאדם ידידותי מאד שמתחבר בקלות. מעבר לזה אני חושבת שאני עדיין מאד "תקועה" בצבא, הראש שלי נודד לתקופה הזאת יותר פעמים משהייתי רוצה (הרבה מעבר לנוסטלגיה חביבה שעולה בראש מדי פעם, וזה גם מאד מוזר כי אני לא זוכרת שהייתי מאושרת במיוחד בתקופה ההיא אז למה כל הזכרונות האלה קופצים לראש לעתים כ"כ תכופות?) וזה אולי קצת מפריע לי לחשוב על העתיד ולרצות בעתיד בכלל. לפעמים נראה לי שאין לי טעם לעתיד כלשהו, שכל מה שהייתי צריכה לעשות - כבר עשיתי, שאין לי באמת המשך שדרכו אני יכולה לחיות חיי טעם. הכל נראה לי מאד סתמי.... לימודים,תואר,עבודה,וזהו....לפעמים זה פשוט לא נראה כמו משהו ששווה לחיות בשבילו. המחשבה הזאת מדכאת אותי מאד ולצערי היא מופיעה לעתים תכופות מאד. אני רוצה להמשיך לחיות אבל לאחרונה זה פשוט נראה מאד חסר טעם, סתם משהו שאנשים עושים כי הם חיים, סתם מסלול שמושכים עד גיל זיקנה כלשהו במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה קשור לתקיעות המחשבתית שלי בתקופת הצבא, אולי זה פשוט משהו שהייתי מבינה מתישהו בתור בנאדם בוגר ,למרות שאני לא מכירה מישהו עם מחשבות כאלה ורוב מי שאני מכירה,גם אם אין לו שאיפות מיוחדות כלשהן, כן חושב שיש טעם בסה"כ לחיים, ולכן כשנתקלתי בחוסר הבנה למחשבה הזאת, הבנתי שהיא חריגה. ואמנם היא חריגה אבל הייתי רוצה מאד שהיא תהיה גם זמנית. ייתכן וזוגיות היתה משנה את התמונה לחלוטין בשבילי, אבל אין לי אחת כזאת או סימנים או אפילו סתם תנאים לאחת כזאת כרגע. כמובן שזה מאד מתסכל אותי ואני גם מתקשה לראות איך אני יוצאת מהמצב הזה. המשך יציאה מהארון מרתיע אותי מאד, מכיוון שאמא שלי קיבלה את היציאה שלי בצורה איומה בלשון המעטה. ומצד שני זה חסר לי מאד, לא מתוך געגוע למערכת כי בחיים לא היתה לי מערכת כלשהי.משום סוג שהוא. וכמובן שגם זה מאד מתסכל אותי,כי אני יחסית מבוגרת...אני מניחה שההודעה יכולה למנות מס' עמודים,אז אעצור בשלב זה.... מתנצלת מאד על האורך המטורף...וחוסר הסדר...אני מניחה שאני לא ממש שואלת כאן משהו,אולי יותר פורקת ומחפשת זווית אחרת,זה תמיד עוזר,כך אומרים...
מקווה שהפעם הגעתי למקום הנכון... אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל...אני בת 22,בארון (חוץ מאמא,שמתעלמת באופן מעורר הערצה בדר"כ וכשלא מתעלמת גורמת לי להרגיש משהו בקשת הרחבה שבין זוועה למשהו נורא ואיום.. ישסיכוי לא רע שאחרים משערים,אחים,אולי חברות,וכו'). אני מניחה שאין לי צרות אמיתיות בחיים.אני גרה עם ההורים ויודעת שיש נערים שנזרקו מהבית בגלל נושא הנטייה. ההורים שלי סה"כ מאד מעריכים אותי ותומכים בי בדר"כ (עד כה, ופרט לאמא בנושא הנטייה). אני יודעת שאני לא מרגישה טוב עם עצמי רוב הזמן (לאו דווקא בנושא הנטיה האמת, אם כי כמובן שכל מה שהיא גוררת איתה,כמו היחסים העתידיים במשפחה כתוצאה מיציאה מוחלטת מהארון ושאלת זוגיות שעוד לא היתה לי הם נושאים שמטרידים אותי באופן קבוע) ושלא הייתי ככה תמיד. משהו קרה לי,לא ברור לי מה הוא או מתי הוא קרה אבל לפעמים אני ממש זרה לעצמי. לפני שנתיים בערך, קצת לפני שהשתחררתי מהצבא, ביקשתי מאמי שתפנה אותי לפסיכולוג (די הרבה לפני שהתוודתי בפניה) אך לצערי היא הפנתה אותי לדיאטנית. אני לא בטוחה שאני בכלל צריכה ללכת לפסיכולוג האמת...לא אז ולא עכשיו למרות שהתחלתי לחשוב על זה לאחרונה. אז בינתיים באתי לכאן. אם כבר הזכרתי את הצבא אולי כדאי שאני אספר קצת על השנתיים שלוש האחרונות,אולי זה יבהיר מה קורה לי (יבהיר לי לא פחות מאשר לך אני חושבת). שרתתי במקום מרוחק בתפקיד תובעני מכל הבחינות,כשהסביבה החברתית שלי באותם ימים קטנה מאד ומלוכדת מאד. התחלתי להבין מי אני פחות או יותר במהלך הצבא (פרט שלא משפיע על משהו מבחינת ההרגשה שלי,כלומר לא לא-נוח לי עם הנטייה שלי,בדר"כ ). כיאה לבסיס זעיר שמבלים בו זמן רב עם מספר אנשים קבוע ומצומצם - המקום שאב אותי בעצמה רבה מכל בחינה אפשרית ולא השאיר לי הרבה מעבר לואקום גדול כשסיימתי את השירות שם. היות ואני בחורה די נורמטיבית (אולי יותר מדי) סה"כ ו"ילדה טובה" לכל הדעות, התחלתי לצעוד במסלול של החייל המשוחרר הממוצע:פסיכומטרי,חיפוש עבודה ולימודים וכו'...גם כי "צריך" לעשות את כל אלה ולא פחות בגלל ההבטחות מכל צד שהתעסוקה והתכונה ימלאו אצלי את הואקום שנוצר וגרם לי מאז להרגשה חסרה,עצובה,קצת "מתה" לפעמים. מפה לשם ובחזרה - עברו עליי כמעט שנתיים של חוסר מעש (לפחות במובן היום-יומי) וכיתות רגליים בין ראיונות עבודה שלרוב הסתיימו בתשובה שלילית (משהו שאני לא מצליחה להבין,מכיוון שאני לא נופלת בדבר מחברותיי שכן עבדו במשך כל התקופה ) ומקום עבודה אחד שנהנתי מאד לעבוד בו, ובהתאם לכך היה קצר מאד ומצאתי את עצמי מפוטרת לאחר חודש וקצת עם מפח נפש גדול כמובן שנוסף על חיפוש העבודה המתמשך והרגשה מסוימת של כישלון שעברה עם הזמן דווקא. במקביל התנהלתי אולי לא כ"כ בהצלחה בזירת בחירת הלימודים, משהו שעדיין מוקדם בשבילי לדעת אם הצלחתי בו...אני נמצאת במסגרת אחרי שנתיים של מחסור במסגרת, אבל לא חושבת שיש לה השפעה חיובית עליי כרגע. בתוך כל זה,החבורה שאספתי בצבא מתפזרת לאיטה באופן טבעי (יותר בגלל אנשים שמשנים את עורם ופחות בגלל כורח העיסוקים השונים והמסגרות השונות),מה שגורם לי לצער רב ותחושה קשה של תלישות. אני גם מאד תקועה חברתית ומוצאת את עצמי מתקשה להתחבר לאנשים חדשים מאז השחרור, למרות שאני כן מכירה את עצמי מהעבר בתור בנאדם ידידותי מאד שמתחבר בקלות. מעבר לזה אני חושבת שאני עדיין מאד "תקועה" בצבא, הראש שלי נודד לתקופה הזאת יותר פעמים משהייתי רוצה (הרבה מעבר לנוסטלגיה חביבה שעולה בראש מדי פעם, וזה גם מאד מוזר כי אני לא זוכרת שהייתי מאושרת במיוחד בתקופה ההיא אז למה כל הזכרונות האלה קופצים לראש לעתים כ"כ תכופות?) וזה אולי קצת מפריע לי לחשוב על העתיד ולרצות בעתיד בכלל. לפעמים נראה לי שאין לי טעם לעתיד כלשהו, שכל מה שהייתי צריכה לעשות - כבר עשיתי, שאין לי באמת המשך שדרכו אני יכולה לחיות חיי טעם. הכל נראה לי מאד סתמי.... לימודים,תואר,עבודה,וזהו....לפעמים זה פשוט לא נראה כמו משהו ששווה לחיות בשבילו. המחשבה הזאת מדכאת אותי מאד ולצערי היא מופיעה לעתים תכופות מאד. אני רוצה להמשיך לחיות אבל לאחרונה זה פשוט נראה מאד חסר טעם, סתם משהו שאנשים עושים כי הם חיים, סתם מסלול שמושכים עד גיל זיקנה כלשהו במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה קשור לתקיעות המחשבתית שלי בתקופת הצבא, אולי זה פשוט משהו שהייתי מבינה מתישהו בתור בנאדם בוגר ,למרות שאני לא מכירה מישהו עם מחשבות כאלה ורוב מי שאני מכירה,גם אם אין לו שאיפות מיוחדות כלשהן, כן חושב שיש טעם בסה"כ לחיים, ולכן כשנתקלתי בחוסר הבנה למחשבה הזאת, הבנתי שהיא חריגה. ואמנם היא חריגה אבל הייתי רוצה מאד שהיא תהיה גם זמנית. ייתכן וזוגיות היתה משנה את התמונה לחלוטין בשבילי, אבל אין לי אחת כזאת או סימנים או אפילו סתם תנאים לאחת כזאת כרגע. כמובן שזה מאד מתסכל אותי ואני גם מתקשה לראות איך אני יוצאת מהמצב הזה. המשך יציאה מהארון מרתיע אותי מאד, מכיוון שאמא שלי קיבלה את היציאה שלי בצורה איומה בלשון המעטה. ומצד שני זה חסר לי מאד, לא מתוך געגוע למערכת כי בחיים לא היתה לי מערכת כלשהי.משום סוג שהוא. וכמובן שגם זה מאד מתסכל אותי,כי אני יחסית מבוגרת...אני מניחה שההודעה יכולה למנות מס' עמודים,אז אעצור בשלב זה.... מתנצלת מאד על האורך המטורף...וחוסר הסדר...אני מניחה שאני לא ממש שואלת כאן משהו,אולי יותר פורקת ומחפשת זווית אחרת,זה תמיד עוזר,כך אומרים...