היי
בא לי להגיד לכם שהחלק הכי גרוע.. בעצם יש עוד כמה שנותנים פייט אבל זה אחד הגרועים.
הוא שיש לך איזשהו מחסום בלהפתח, בלשתף את העולם במה פאקינג קורה לך, ולמה אתה אשכרה מדוכא וכאילו איבדת משמעות.. אני איבדתי אותה בחודש האחרון ואני לא מספרת לא נפתחת לא מכניסה אף אחד. זה מרחיק ממך אנשים ומעצים עוד יותר את תחושת הבדידות שגם אם אתה הבנאדם הכי אהוב בעולם.. היא קיימת. היא עכשיו עוד יותר ענקית כי אף אחד לא יודע, אז אף אחד לא באמת בלב. ואז אתה שואל את עצמך האם אתה באמת אוהב מישהו? ומה הם החיים האלה בלי לאהוב, באמת ומקרוב?
פאק, זה נורא.
כבר כמה שבועות שלא יצאתי מהבית, חברים מתקשרים, אני או מסננת, או נותנת תירוצים למה אי אפשר להיפגש, חלקם נפגעים אף אחד לא חושב...שאולי משהו לא בסדר? אני כאילו בבית כלא, לא יודעת אם מישהו יכול להזדהות אבל פאקינג מספר שבועות לא יצאתי מהבית..
יש מין תחושה, שלא יאהבו אותי ככה איך שאני עכשיו.. בעיות שטחיות שבתוך הראש שלי, אני אפילו מתפדחת להוציא אותם החוצה במילים, באותיות..
יש תחושה כאילו שאצא החוצה ולא יאהבו את זה, אז בשביל מה לצאת? העולם הזה פועל על דברים מאוד מוגדרים ומקובעים, השטחיות הזאת לא בשבילי..
if you cant beat them join them
כבר לא בא לי להצטרף. אני לא יודעת מה יותר כואב, העובדה שאני בדיכאון או הסיבות לדיכאון הזה, או העובדה שאני כל כך מורכבת תמיד הייתי ותמיד אהיה.
הלוואי והייתי רובוט, בלי מחשבות בלי רגשות, הלוואי..
בא לי להגיד לכם שהחלק הכי גרוע.. בעצם יש עוד כמה שנותנים פייט אבל זה אחד הגרועים.
הוא שיש לך איזשהו מחסום בלהפתח, בלשתף את העולם במה פאקינג קורה לך, ולמה אתה אשכרה מדוכא וכאילו איבדת משמעות.. אני איבדתי אותה בחודש האחרון ואני לא מספרת לא נפתחת לא מכניסה אף אחד. זה מרחיק ממך אנשים ומעצים עוד יותר את תחושת הבדידות שגם אם אתה הבנאדם הכי אהוב בעולם.. היא קיימת. היא עכשיו עוד יותר ענקית כי אף אחד לא יודע, אז אף אחד לא באמת בלב. ואז אתה שואל את עצמך האם אתה באמת אוהב מישהו? ומה הם החיים האלה בלי לאהוב, באמת ומקרוב?
פאק, זה נורא.
כבר כמה שבועות שלא יצאתי מהבית, חברים מתקשרים, אני או מסננת, או נותנת תירוצים למה אי אפשר להיפגש, חלקם נפגעים אף אחד לא חושב...שאולי משהו לא בסדר? אני כאילו בבית כלא, לא יודעת אם מישהו יכול להזדהות אבל פאקינג מספר שבועות לא יצאתי מהבית..
יש מין תחושה, שלא יאהבו אותי ככה איך שאני עכשיו.. בעיות שטחיות שבתוך הראש שלי, אני אפילו מתפדחת להוציא אותם החוצה במילים, באותיות..
יש תחושה כאילו שאצא החוצה ולא יאהבו את זה, אז בשביל מה לצאת? העולם הזה פועל על דברים מאוד מוגדרים ומקובעים, השטחיות הזאת לא בשבילי..
if you cant beat them join them
כבר לא בא לי להצטרף. אני לא יודעת מה יותר כואב, העובדה שאני בדיכאון או הסיבות לדיכאון הזה, או העובדה שאני כל כך מורכבת תמיד הייתי ותמיד אהיה.
הלוואי והייתי רובוט, בלי מחשבות בלי רגשות, הלוואי..
