היי,
אולי זה לא המקום אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות... אני בת 18 מסיימת כיתה י"ב.... ויש לי עוד הרבה זמן עד הגיוס. פעם היו לי חברים עכשיו אין לי... כשצריך ללמוד לאיזה בגרות או מתכונת תמיד באים אליי או שאני הולכת ללמוד עם אחרים וזאת הסיבה היחידה שאני אוהבת ללמוד למבחנים... כי רק אז יוצא לי להיות באמת עם אנשים. חוצמזה יש לי את החבר'ה בשכבה... אבל תמיד שאני עם איזה חבורה של אנשים (בד"כ זה אותה חבורה של 5-6 איש עם שינויים קלים של אנשים) אז זה נראה כאילו מתעלמים ממני. אני כן יוצאת וכן אוהבת להיות עם אנשים, ואני מדברת ולא מאלה שיושבות בצד ושותקות, אבל איכשהו תמיד אם מארגנים משהו אני אהיה האחרונה לדעת (אם בכלל), ואני כן יוזמת דברים ומנסה לברר ולהיות בעניינים אבל תמיד אני מחוץ. אני מרגישה ששונאים אותי, שאין לי חברים, ושאם לא הסתדרתי פה אז גם בצבא אני לא אסתדר.... פשוט שאין לי בשביל מה לחיות. אני אף פעם לא מספיק טובה, מבינים ? כשאני יוצאת למסיבות עד הבוקר - אני שומעת את הורים שלי אומרים שכל מה שמעניין אותי זה להנות, ולא דברים כמו ידע, הסטוריה בלה בלה בלה. כשאני עם ה"חברים" אני לא מספיק טובה בשביל להיות שם, לא מספיק מצחיקה, לא מספיק יודעת מה לעשות, כמה שאני מנסה ובאמת שאני מנסה פשוט לא הולך לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות.... בחיים לא יצא לי לבכות כמו שבכיתי בתקופה האחרונה. היתה לי עוד חברה אחת טובה אבל עכשיו היא נהייתה בקשר עם מלא בנים (ידידים), ואני יוצאת איתם הרבה אבל אף פעם לא מרגישה חלק מהם, או שתמיד מעדיפים אותה מאשר אותי. נגיד אני יכולה לדבר עם חברה כלשהי בקשר למה עושים בערב ושתדבר איתי, אבל אח"כ בערב אני במקרה אצל החברה ההיא (זאת עם הידידים) ואני מגלה היא התקשרה אליה ואפילו לא חשבה עליי. נמאס לי מהכל.
אולי זה לא המקום אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות... אני בת 18 מסיימת כיתה י"ב.... ויש לי עוד הרבה זמן עד הגיוס. פעם היו לי חברים עכשיו אין לי... כשצריך ללמוד לאיזה בגרות או מתכונת תמיד באים אליי או שאני הולכת ללמוד עם אחרים וזאת הסיבה היחידה שאני אוהבת ללמוד למבחנים... כי רק אז יוצא לי להיות באמת עם אנשים. חוצמזה יש לי את החבר'ה בשכבה... אבל תמיד שאני עם איזה חבורה של אנשים (בד"כ זה אותה חבורה של 5-6 איש עם שינויים קלים של אנשים) אז זה נראה כאילו מתעלמים ממני. אני כן יוצאת וכן אוהבת להיות עם אנשים, ואני מדברת ולא מאלה שיושבות בצד ושותקות, אבל איכשהו תמיד אם מארגנים משהו אני אהיה האחרונה לדעת (אם בכלל), ואני כן יוזמת דברים ומנסה לברר ולהיות בעניינים אבל תמיד אני מחוץ. אני מרגישה ששונאים אותי, שאין לי חברים, ושאם לא הסתדרתי פה אז גם בצבא אני לא אסתדר.... פשוט שאין לי בשביל מה לחיות. אני אף פעם לא מספיק טובה, מבינים ? כשאני יוצאת למסיבות עד הבוקר - אני שומעת את הורים שלי אומרים שכל מה שמעניין אותי זה להנות, ולא דברים כמו ידע, הסטוריה בלה בלה בלה. כשאני עם ה"חברים" אני לא מספיק טובה בשביל להיות שם, לא מספיק מצחיקה, לא מספיק יודעת מה לעשות, כמה שאני מנסה ובאמת שאני מנסה פשוט לא הולך לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות.... בחיים לא יצא לי לבכות כמו שבכיתי בתקופה האחרונה. היתה לי עוד חברה אחת טובה אבל עכשיו היא נהייתה בקשר עם מלא בנים (ידידים), ואני יוצאת איתם הרבה אבל אף פעם לא מרגישה חלק מהם, או שתמיד מעדיפים אותה מאשר אותי. נגיד אני יכולה לדבר עם חברה כלשהי בקשר למה עושים בערב ושתדבר איתי, אבל אח"כ בערב אני במקרה אצל החברה ההיא (זאת עם הידידים) ואני מגלה היא התקשרה אליה ואפילו לא חשבה עליי. נמאס לי מהכל.
