היי...
כתבתי פה כבר פעם בעבר ("סינדרום האח המושלם", או משו כזה, אם אתם זוכרים) אני קוראת אתכם פה לפעמים, אבל בדר"כ לא משתתפת או מגיבה, כי בשבילי "יחסי אחים ואחיות" זה קצת מורכב, ומוזר לי קצת לקטר על ריב עם אחותי, או סתם לכתוב על היחס של ההורים כלפינו...לפעמים אני פשוט מקנאה בחלק מכם, שיכולים לכתוב "אח שלי עצבן אותי היום", מה שפעם נראה לי כ"כ טבעי ועכשיו כבר לא. עכשיו אני כבר לא מעזה להגיד על אחותי "אני שונאת אותה", גם כשהיא נורא עולה לי על העצבים (ובאמת שהיא עושה את זה הרבה), אפילו לכעוס עליה זה קשה לי. ואיך מתייחסים לבכורים ולסנדוויץ' ולילד השלישי, פעם היה ברור לי שאני הסנדוויץ' ועכשיו פתאום אני הבכורה, והיא מפונקת כמו ילדה שלישית, אבל היא בעצם רק השנייה. לאבד אח זה לחלק את החיים ל"לפני" ו"אחרי" לאבד אח זה לחיות עם תאריכים וימי זכרון לאבד אח זה לאבד חלק מעצמך. לאבד אח זה לילות שלמים של בכי לתוך הכרית ומסיכה של "הכל בסדר", כי הם במילא לא יבינו. לאבד אח זה לשמוע "תהיה חזק בשביל ההורים", ולהבין שהכאב שלך הוא רק במקום השני ושגם אתה, מעכשיו, רק במקום השני, אחרי האח שאיבדת כי אי אפשר להתחרות עם אח מת. לאבד אח זה להתכווץ מקנאה כל פעם שמישהו אומר "אח שלי" ולנסות לא להתפרץ, כשחבר מספר לך על כמה שאח שלו עצבן אותו אתמול. לאבד אח, זה לאבד את המשענת שנותנת בטחון בטחון וידיעה שמישהו תמיד יהיה שם בשבילך לאבד אח זה להרגיש הכי לבד בעולם, גם כשאתה מוקף בהמון אנשים לאבד אח זה לאבד את המשפחה שלך, כי הכל פתאום משתנה ומה שהיה "לפני", כבר לא בהכרח תקף יותר. לאבד אח זה להמשיך לחיות אחרי סוף העולם הפרטי שלך, ולהבין שהזמן לא מרפא- הוא רק מטשטש את הזכרון, משכיח את הפרטים הקטנים ולשכוח זה כמו לאבד שוב. לאבד אח זה לספור את השנים, החודשים והימים ועדיין להרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. לאבד אח זה לאבד חלק מעצמך, כמו לב שהפסיק לפעום כמו סוף העולם. אל תקחו אותם כמובן מאליו, טוב?
כתבתי פה כבר פעם בעבר ("סינדרום האח המושלם", או משו כזה, אם אתם זוכרים) אני קוראת אתכם פה לפעמים, אבל בדר"כ לא משתתפת או מגיבה, כי בשבילי "יחסי אחים ואחיות" זה קצת מורכב, ומוזר לי קצת לקטר על ריב עם אחותי, או סתם לכתוב על היחס של ההורים כלפינו...לפעמים אני פשוט מקנאה בחלק מכם, שיכולים לכתוב "אח שלי עצבן אותי היום", מה שפעם נראה לי כ"כ טבעי ועכשיו כבר לא. עכשיו אני כבר לא מעזה להגיד על אחותי "אני שונאת אותה", גם כשהיא נורא עולה לי על העצבים (ובאמת שהיא עושה את זה הרבה), אפילו לכעוס עליה זה קשה לי. ואיך מתייחסים לבכורים ולסנדוויץ' ולילד השלישי, פעם היה ברור לי שאני הסנדוויץ' ועכשיו פתאום אני הבכורה, והיא מפונקת כמו ילדה שלישית, אבל היא בעצם רק השנייה. לאבד אח זה לחלק את החיים ל"לפני" ו"אחרי" לאבד אח זה לחיות עם תאריכים וימי זכרון לאבד אח זה לאבד חלק מעצמך. לאבד אח זה לילות שלמים של בכי לתוך הכרית ומסיכה של "הכל בסדר", כי הם במילא לא יבינו. לאבד אח זה לשמוע "תהיה חזק בשביל ההורים", ולהבין שהכאב שלך הוא רק במקום השני ושגם אתה, מעכשיו, רק במקום השני, אחרי האח שאיבדת כי אי אפשר להתחרות עם אח מת. לאבד אח זה להתכווץ מקנאה כל פעם שמישהו אומר "אח שלי" ולנסות לא להתפרץ, כשחבר מספר לך על כמה שאח שלו עצבן אותו אתמול. לאבד אח, זה לאבד את המשענת שנותנת בטחון בטחון וידיעה שמישהו תמיד יהיה שם בשבילך לאבד אח זה להרגיש הכי לבד בעולם, גם כשאתה מוקף בהמון אנשים לאבד אח זה לאבד את המשפחה שלך, כי הכל פתאום משתנה ומה שהיה "לפני", כבר לא בהכרח תקף יותר. לאבד אח זה להמשיך לחיות אחרי סוף העולם הפרטי שלך, ולהבין שהזמן לא מרפא- הוא רק מטשטש את הזכרון, משכיח את הפרטים הקטנים ולשכוח זה כמו לאבד שוב. לאבד אח זה לספור את השנים, החודשים והימים ועדיין להרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. לאבד אח זה לאבד חלק מעצמך, כמו לב שהפסיק לפעום כמו סוף העולם. אל תקחו אותם כמובן מאליו, טוב?
